בואו נודה בזה – פורים זה חג נורא. התחפושת, שהיא תמיד חסרת-חן, מתפקששת או נקרעת או נשרפת או נדבקת, גשם יורד ומקלקל הכל והופך את הכל לסמטוחה של איפור נזלת וכוונות טובות, משלוח המנות שנותנים תמיד מוצלח יותר מזה שמקבלים, אוזני המן מכל עבר מעמידים פנים שיש בהם שוקולד אבל בעצם זה פרג בטעם של אכזבה, ילדים שרים שירים קריפיים עם אווירת פדופיליה, וגרוע מכל – יש כמו סטטוס קוו תובעני שדורש מכולם – שמחו! זה הזמן להיות שמחים!

פרידות מגיעות בכל מיני צורות. כשמזכירים מילים כמו אֵבֶל או אובדן, בדרך-כלל מתכוונים להתמודדות עם הכאב הנורא כשמישהו קרוב הולך לעולמו. אבל כל מי שנשבר לו הלב יעיד שהצלילה שמגיעה אחרי פרידה קשה, יכולה להכאיב ממש כמו מוות של קרוב. ולפעמים, ברגע עצמו, אפילו יותר. אולי זה בגלל הנסיקה של ההתאהבות שהופכת את הדרך למטה לארוכה ומסוכנת יותר, ואולי זה בגלל התחושה הזאת שכמעט הייתי שם, כמעט הגעתי… אבל לא.