שיחה עם זיידי סמית

ספרים

אלעד בר-נוי, ניו-יורק

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-24.11.2017

"אני יכולה להשתמש בטלפון שלך?", זה הדבר הראשון שזיידי סמית אומרת לי כשאנחנו נפגשים. בזמן שאני מגשש בכיס אחר האייפון, מנסה להסתיר את הבלבול שלי מהסיטואציה המשונה, היא מקללת את טלפון הצדפה המיושן שלה שמסרב להוציא שיחות. "אני דווקא אוהבת אותו, לא יודעת מה קורה לו היום. בדרך כלל זה מכשיר מדהים. אתה נהנה מהמכשיר שלך?".

לחתור תחת הריאליזם של ההיסטוריה

ספרים

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-9.6.2017

כבר במאה ה-19 החלום האמריקאי היה לעבור לקנדה. The Underground Railroad, ספרו המהולל של קולסון ווייטהד, קרוי על שם המחתרת שפעלה בארה"ב והבריחה עשרות אלפי עבדים ושפחות מעבר לגבול הצפוני עם קנדה. גיבורת הרומן היא קורה, שפחה צעירה שמסרבת לכלות את חייה במטע בג'ורג'יה, ובורחת צפונה בעזרת מסילת הרכבת המחתרתית. על נתיב המסילה היא מגלה שהגזענות הלבנה היא לא נחלתם הבלעדית של בעלי המטעים ושדות הכותנה, ושלעבדוּת יש צורות שונות – לא רק אזיקים ושלשלאות. למרות שמסילת הרכבת המחתרתית לא היתה מסילה אמיתית אלא רק כינוי לרשת בתי המחסה ודרכי המסתור שבהם השתמשה המחתרת, ווייטהד – סופר מדע-בדיוני – יצר רכבת תת-קרקעית של ממש, שתחנותיה חבויות מתחת לבתים וחוות של לבנים טובי לב.

על ספרים, ציפורים וגילה אלמגור (או: שלוש המלצות לא-בהכרח-עבריות לשבוע הספר)

לונדון, ספרים

א.
בכל שנה כשמגיע שבוע הספר אני חושב על גילה אלמגור. כשהייתי בן 10 הלכתי עם ההורים, כמו בכל שנה, לשבוע הספר בגני יהושע. שוטטתי שם כמה דקות לבדי ואז נעצרתי ליד אחד הדוכנים. מצידו השני של הדוכן ניגשה אלי אשה שלא הכרתי וקראה לי בתקיפות "ילד! בוא, אולי תקרא את הספר הזה?". היא החזיקה ביד את "הקיץ של אביה". "כבר קראתי את הספר הזה" עניתי לה, וברוב חוצפה ועוז גם הוספתי, "ואני בכלל לא חושב שזה ספר שמתאים לילדים". את התגובה של אותה אשה אני מעדיף שלא לפרט, אבל בואו נגיד שהיתה לאמא שלי שיחה צפופה איתה שבמהלכה נזרקו לאוויר משפטים כמו "איך את מדברת אל הילד שלי!" ו"את צריכה לשמוח שהוא קרא ומביע עמדה!". וכך, למדתי מי היא גילה אלמגור וגם איך לעשות חיקוי די מוצלח שלה.

יותר מתחת שחור

ספרים

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-17.3.2017

בבוקר של ראיון עבודה, מתעורר פוּרוֹ הניגרי במיטתו, ומגלה שהפך ללבן. עיניים ירוקות, שיער ג'ינג'י ועור חיוור – כל החבילה. ובכן, לא בדיוק; למרות שפוּרוֹ האומלל מחליט לברוח מהבית ולנסות לפתוח דף חדש, יש שני דברים שהוא לא מצליח להשאיר מאחוריו: את המבטא הניגרי שלו ואת… התחת השחור שלו, שנשאר בדיוק כפי שהיה. כך נפתח Blackass, הרומן הראשון של הסופר הניגרי איגוני בארט.

לפעמים בחשכת הלילה, אפשר לראות רק אור ירח

יתוּש מוח

1.

כשהייתי קטן היה לי משחק מטומטם שהייתי משחק עם עצמי. הייתי מעמיד פנים שאני כל מיני דברים. לפעמים הייתי עיוור – עוצם עיניים ומנסה ללכת ברחוב או בחורשה בלי ליפול; לפעמים הייתי מעמיד פני חירש – ובאמצע שיחה פשוט מנסה להיעלם כאילו אני לא שומע; לפעמים הייתי מעמיד פנים שיש לי יד אחת, או שאין לי ידיים בכלל, או שאני נמוך מאד, או שיש לי אלצהיימר ואני לא זוכר איפה אני נמצא ולאן אני הולך. בכל פעם שהייתי עושה את זה, הייתי מנסה לבחון אם אני מצליח להתמודד עם העולם למרות המגבלה המדומה שלי: האם אני מצליח לסובב את הידית של הדלת? האם אני מצליח ללכת לשירותים? להגיע הביתה?

גברים לבנים. הם בכל מקום

ספרים

גברים לבנים מתים – אבנר שץ, לוקוס

כשעבדתי בתולעת ספרים, היתה לנו לקוחה קבועה בשם אורנה שמאד אהבתי. לא רק שהיא נחמדה וחכמה, אלא שגם יש לה טעם מצוין בספרים. אבל באמת מצוין. כזה שכל המלצה שלה צריך מיד לכתוב כדי לא לשכוח. בזכותה קראתי כמה מהספרים הכי טובים שקראתי בשנים האחרונות. היא היתה מגיעה לעבוד בבית הקפה כמה פעמים בשבוע ותמיד היינו מדברים על חוויות הקריאה האחרונות אחד של השנייה.

לפני כמה שנים המלצתי לה על איזה ספר, אני אפילו לא זוכר איזה, אבל את התשובה שלה אני לא שוכח: "האמת שכבר אין לי כח לקרוא ספרים שכתבו גברים". כששאלתי אותה בהפתעה למה, היא סיפרה לי שבמשך כמה חודשים היא קראה רצף של ספרים מצוינים שכתבו נשים, מבלי להתכוון. אחרי זה כשהיא ניסתה לחזור ספרים שכתבו גברים, היא הרגישה שהם פשוט עולים לה על העצבים. אז היא החליטה לשוב לידיהן הבוטחות של נשים. זה לא הגיע מתוך עמדה עקרונית במיוחד, פשוט עניין של העדפה. פשוט אין לה כח אליהם. לא בא לה, מה כבר אפשר להגיד לה?