גברים לבנים מתים – אבנר שץ, לוקוס

כשעבדתי בתולעת ספרים, היתה לנו לקוחה קבועה בשם אורנה שמאד אהבתי. לא רק שהיא נחמדה וחכמה, אלא שגם יש לה טעם מצוין בספרים. אבל באמת מצוין. כזה שכל המלצה שלה צריך מיד לכתוב כדי לא לשכוח. בזכותה קראתי כמה מהספרים הכי טובים שקראתי בשנים האחרונות. היא היתה מגיעה לעבוד בבית הקפה כמה פעמים בשבוע ותמיד היינו מדברים על חוויות הקריאה האחרונות אחד של השנייה.

לפני כמה שנים המלצתי לה על איזה ספר, אני אפילו לא זוכר איזה, אבל את התשובה שלה אני לא שוכח: "האמת שכבר אין לי כח לקרוא ספרים שכתבו גברים". כששאלתי אותה בהפתעה למה, היא סיפרה לי שבמשך כמה חודשים היא קראה רצף של ספרים מצוינים שכתבו נשים, מבלי להתכוון. אחרי זה כשהיא ניסתה לחזור ספרים שכתבו גברים, היא הרגישה שהם פשוט עולים לה על העצבים. אז היא החליטה לשוב לידיהן הבוטחות של נשים. זה לא הגיע מתוך עמדה עקרונית במיוחד, פשוט עניין של העדפה. פשוט אין לה כח אליהם. לא בא לה, מה כבר אפשר להגיד לה?