רק אחרי שסיימתי לצפות בפרק האחרון (והמאכזב למדי) של בנות, הבנתי עד כמה הסדרה הזאת היתה משמעותית בחיים שלי. זו היתה הפעם הראשונה שמישהי הצליחה לנסח את המשברים של דור שלם – הדור שלי, שלנו – דור שלא היה לו קודם ייצוג כזה על המסך. פתאום ניו-יורק היא לא רק "סקס והעיר הגדולה" ודירות מהממות ונעליים באלף דולר, אלא עוד עיר של דירות קטנות ועבשות שגם עליהן מתקשים לשלם את השכירות, של דייטים וסקס עם פרטנרים שיש להם בארנק יותר נוירוזות מכסף ושל שאלות כמו "מה לעזאזל אעשה עם התואר שלי", שהתשובות עליהן מכילות אמת קשה מדי. 

"כאבי גדילה", שרף אורנים – אביב גדג'

פעם צפיתי בראיון עם אדל, לכבוד צאת האלבום השני והמגה-מצליח שלה, "21". אדל כתבה את שני האלבומים הראשונים שלה אחרי שתי פרידות כואבות, ורוב השירים בהם עוסקים בכאב שבפרידה. בשלב מסוים המנחה שאל אותה "את מפחדת שאם תהיה לך זוגיות טובה לא תצליחי לכתוב יותר שירים טובים?". אדל, שעד אותו רגע היתה המרואיינת הכי נונשלנטית בעולם, נראתה פתאום מוטרדת. היא גמגמה קצת, חייכה ולבסוף הודתה "כן, אני מפחדת".