זה קורה. בעוד פחות מחודש אעבור לצד השני. אחצה את הרי החושך, אצלח את תעלות הלבה, ואצטרף למועדון של האנשים שאומרים את הגיל שלהם בלי חיוך, שנזכרים בימים טובים, שמתגעגעים לתקופה שבה לא היו השלכות רציניות למעשים שלהם – שהיו יכולים לדפוק המבורגר בארבע בבוקר, לישון אחרי זה 12 שעות בקלות, ואז לקום ולהתחיל מחדש. שצריכים לענות ברצינות כששואלים אותם מה הם עושים. לא יכול לחכות.

בינתיים, החלטתי להעביר את הזמן בצורה האהובה עלי – רשימת רשימות.

The Handmaid's Tale, hulu

סיפורים שמנסים לחזות את העתיד, בעיקר כאלה שמזהירים מפני מציאות דיסטופית, נתקלים בסכנה כפולה; מצד אחד, הם לא רוצים לתאר מציאות מופרכת ורחוקה עד כדי כך שאי אפשר אפילו לדמיין אותה. מציאות כזו עלולה לשעמם את הקורא או הצופה שירגיש שהיא פשוט לא רלוונטית לחיים כפי שהוא מכיר אותם. מצד שני, לפעמים המציאות היא כל-כך מופרכת ומטורפת שקשה לעמוד בקצב שלה. הרבה כותבים ותסריטאים זהירים מדי (או לא-פסימיסטים-מספיק) מתארים עולם עתידני שהוא למעשה די זהה לעולם שלנו, או אפילו פחות קיצוני ממנו במובנים מסוימים. לעתים קרובות תמרור האזהרה שלהם פשוט מונח כמה עשרות מטרים אחרי הפנייה הלא-נכונה. הסיפורים הטובים והמדאיגים באמת הם אלה שמצליחים ליצור עולם שהוא מצד אחד זר ונורא, ומצד שני כזה שאפשר להבין ולדמיין איך העולם שלנו עלול להוביל אליו. סיפורה של שפחה, סדרת הטלוויזיה החדשה שמבוססת על ספרה של מרגרט אטווד, מצליחה לעשות בדיוק את הדבר הזה. היא מתארת מציאות איומה, מוטרפת, הופכת-בטן, אבל למרבה החרדה – לא בלתי נתפסת.