זה קורה. בעוד פחות מחודש אעבור לצד השני. אחצה את הרי החושך, אצלח את תעלות הלבה, ואצטרף למועדון של האנשים שאומרים את הגיל שלהם בלי חיוך, שנזכרים בימים טובים, שמתגעגעים לתקופה שבה לא היו השלכות רציניות למעשים שלהם – שהיו יכולים לדפוק המבורגר בארבע בבוקר, לישון אחרי זה 12 שעות בקלות, ואז לקום ולהתחיל מחדש. שצריכים לענות ברצינות כששואלים אותם מה הם עושים. לא יכול לחכות.
בינתיים, החלטתי להעביר את הזמן בצורה האהובה עלי – רשימת רשימות.
אני אוהב רשימות. קצת כמו ב"נאמנות גבוהה": חמשת הספרים הגדולים בכל הזמנים, חמשת שירי הפרידה המרגשים ביותר, חמש הקומדיות הרומנטיות המצחיקות ביותר וכן הלאה. אבל הבעיה היא שכשמגיע דצמבר אנחנו טובעים בעשרות רשימות סיכומי השנה (מתי מישהו יעשה רשימת 'חמש הרשימות הטובות ביותר'?) ובסופו של דבר לא לוקחים איתנו אף המלצה. לכן השנה החלטתי שמעט עדיף על יותר. ספר השנה, שיר השנה, אלבום השנה, סרט השנה וסדרת השנה. זה הכל.
קבלו את חמש ההמלצות של ייאוּש נוח לשנת 2017.
מה המקום של ספרות ומוזיקה בחיים שלנו? זה ברור שיש לאמנות איזו משמעות גדולה ונשגבת ביחס ל"עולם", אבל איפה היא פוגשת אותנו, בחיים הפרטיים שלנו, במערכות היחסים, בנפש, בבטן? גם אני, שכותב כל הזמן על ספרים ועל מוזיקה, לפעמים שואל את עצמי את השאלות האלה. הרגעים שבהם התשובה לשאלות האלה הופכת לברורה, הרגעים שבהם מוזיקה וספרות תופסות את המקום המשמעותי ביותר, הם הרגעים שבהם הכל הולך לאיבוד. כשהאדמה קורסת מתחת לרגליים. כשלא עלינו, אנחנו מאבדים מישהו.
אלעד בר-נוי, לונדון
פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-10.2.2017
מקס פורטר תמיד ידע שהספר הראשון שיכתוב יעסוק במשפחה שלו. "כל החיים אח שלי ואני ניסינו להבין איך לספר את הסיפור הזה, לעצמנו ולאחרים. היינו ילדים עצובים. הסתכלנו על העולם סביבנו וראינו שהוא לא טוב. אוצר המילים שלנו גובש מאמנות מורבידית ומספרים קודרים. הרגשנו שהם היחידים שמספרים לנו את האמת. בפעם הראשונה שאח שלי קרא את הספר שכתבתי הוא פשוט אמר, 'כן, נכון'. הוא לא היה צריך להגיד שום דבר יותר מזה".