זה קורה. בעוד פחות מחודש אעבור לצד השני. אחצה את הרי החושך, אצלח את תעלות הלבה, ואצטרף למועדון של האנשים שאומרים את הגיל שלהם בלי חיוך, שנזכרים בימים טובים, שמתגעגעים לתקופה שבה לא היו השלכות רציניות למעשים שלהם – שהיו יכולים לדפוק המבורגר בארבע בבוקר, לישון אחרי זה 12 שעות בקלות, ואז לקום ולהתחיל מחדש. שצריכים לענות ברצינות כששואלים אותם מה הם עושים. לא יכול לחכות.

בינתיים, החלטתי להעביר את הזמן בצורה האהובה עלי – רשימת רשימות.

גרסה מורחבת של טור שפורסם במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-23.6.2017

ברגע שקט ואינטימי של זוגיות טרייה פולטת מגי נלסון את המילים "אני אוהבת אותך". פליטת הפה של נלסון, סופרת ומשוררת אמריקאית, היא נקודת הפתיחה לספרהּ The Argonauts, יצירה חוצת-גבולות, ז'אנרים ומגדרים, שחוקרת את אפשרותן של מילים לייצג רעיונות כמו אהבה, הורות ומוות. במיתולוגיה היוונית, הארגונאוטים מפליגים בספינה ארגו למסע מפרך ומלא תלאות להשבת גיזת הזהב. על אף שלאורך המסע הם נאלצים להחליף את כל חלקיה של הספינה, שמה אינו משתנה. נלסון יוצאת למסע משלה בעקבות המילים "אני אוהבת אותך", שנושאות משמעות חדשה בכל פעם שהן נאמרות, אבל כמו שמה של הספינה ארגו גם הן אינן משתנות.

א.
בכל שנה כשמגיע שבוע הספר אני חושב על גילה אלמגור. כשהייתי בן 10 הלכתי עם ההורים, כמו בכל שנה, לשבוע הספר בגני יהושע. שוטטתי שם כמה דקות לבדי ואז נעצרתי ליד אחד הדוכנים. מצידו השני של הדוכן ניגשה אלי אשה שלא הכרתי וקראה לי בתקיפות "ילד! בוא, אולי תקרא את הספר הזה?". היא החזיקה ביד את "הקיץ של אביה". "כבר קראתי את הספר הזה" עניתי לה, וברוב חוצפה ועוז גם הוספתי, "ואני בכלל לא חושב שזה ספר שמתאים לילדים". את התגובה של אותה אשה אני מעדיף שלא לפרט, אבל בואו נגיד שהיתה לאמא שלי שיחה צפופה איתה שבמהלכה נזרקו לאוויר משפטים כמו "איך את מדברת אל הילד שלי!" ו"את צריכה לשמוח שהוא קרא ומביע עמדה!". וכך, למדתי מי היא גילה אלמגור וגם איך לעשות חיקוי די מוצלח שלה.