מה המקום של ספרות ומוזיקה בחיים שלנו? זה ברור שיש לאמנות איזו משמעות גדולה ונשגבת ביחס ל"עולם", אבל איפה היא פוגשת אותנו, בחיים הפרטיים שלנו, במערכות היחסים, בנפש, בבטן? גם אני, שכותב כל הזמן על ספרים ועל מוזיקה, לפעמים שואל את עצמי את השאלות האלה. הרגעים שבהם התשובה לשאלות האלה הופכת לברורה, הרגעים שבהם מוזיקה וספרות תופסות את המקום המשמעותי ביותר, הם הרגעים שבהם הכל הולך לאיבוד. כשהאדמה קורסת מתחת לרגליים. כשלא עלינו, אנחנו מאבדים מישהו.

א.
כשחוזרים בשאלה, אחד הדברים הראשונים שמאבדים זה את השבת. אני זוכר את החודשים הראשונים שהפסקתי לשמור בהם שבת, וכמה מוזר זה היה. הרגשתי שהשבועות פשוט לא נגמרים אלא נמזגים אחד לתוך השני, ללא חציצה. אובדן השבת היה בשבילי אובדן תחושת הזמן.

ב.
אובדן תחושת הזמן הוא משהו שצריך להתמודד איתו כל הזמן במגורים בעיר זרה. בלי לשים לב, מתנתקים קצת מלוח השנה שאנחנו רגילים אליו. צריך להתאמץ ולהתעקש כדי להרגיש את יום שישי, ובשביל ששבת תהיה שבת. ובכל פעם שמגיע יום ראשון, סוף השבוע נטרף והבלבול מעמיק. השבוע התחיל עכשיו, או שהוא נגמר? איך יכול להיות שיום ראשון הוא כבר לא הראשון?

 

ג'יימס בלייק בלונדון, 2.11.2016

לפני שביצע את השיר האחרון בהופעה שלו אתמול ב-Eventim Apollo Theatre, פנה ג'יימס בלייק אל הקהל בבקשה חריגה: "הייתם קהל נהדר, באמת. אבל עכשיו אני צריך שתתנו לי לעשות משהו לבד. רק אני. אני צריך שתהיו בשקט רק לשיר אחד." בלייק רצה להקליט את עצמו וליצור מעין מקהלת אקפלה מהקול שלו, ועבור כך דרש מהקהל להוריד פרופיל, לא למחוא כפיים, לא להריע, לא לצעוק, לא לשרוק – פשוט להקשיב. לאורך כל השיר עוברים באולם גלים של התפתלויות, של אי-נוחות. אפשר להרגיש כמה הקהל נבוך. כמה קשה לו לא להשמיע את עצמו. פתאום כולם נזכרים לכחכח בגרון, להשתעל שיעולים קטנים ומנומסים, למשוך באף, להתגרד, לנשום בכבדות, כאילו מבקשים להזכיר לבלייק ובעיקר לעצמם – אנחנו עדיין כאן. כשהסתיים השיר הקהל פרץ במחיאות כפיים, שריקות וקריאות נלהבות של הקלה.