א.
לפני כמה חודשים קראתי בפייסבוק ויכוח דבילי בין שני בחורים דקיקים וממושקפים לגבי רדיוהד. האחד טען שרדיוהד היא הלהקה הכי גרועה של העשרים שנה אחרונות, וש-Creep הוא אחת הראיות לזה. השני טען שרדיוהד 'להקה מעולה אבל לא בגלל מה שכולם חושבים' וש-Palblo Honey (!) זה בכלל האלבום הכי טוב שלהם. ואני ישבתי מול המסך ותהיתי לעצמי – למה אנשים אומרים דברים שהם לא מאמינים בהם?

מאת: כריסטי וומפול, פורסם ב-New York Times ב-17 בנובמבר, 2012

אם אירוניה היא האתוס של העידן שלנו – וזהו אכן המצב – הרי שההיפסטר הוא האבטיפוס שלנו לחיים באירוניה.

ההיפסטר נמצא בכל עיר, רודף את הרחובות והאוניברסיטאות. מביע נוסטלגיה לזמנים בהם עדיין לא נולד. הליצן העירוני הזה מאמץ אופנות שיצאו מהמוֹדה (השפם, המכנסיים הקצרצרים), מנגנונים מכניים (אופניים ללא-הילוכים, נגן תקליטים נייד), ותחביבים משונים (בישול בירה ביתית, נגינה על טרומבון). המזון העיקרי שלו הוא התנהגות מוזרה, גמלונית ומודעת-לעצמה. כל בחירה שהוא מבצע עוברת מספר שלבים קפדניים של תהליך בחינה-עצמית. ההיפסטר מומחה בתבניות חברתיות, מומחה במה ש"מגניב". הוא לומד ללא-הפסקה, מלקט כל מה שעדיין לא התגלה על ידי המיינסטרים. הוא רפרנס מהלך; הבגדים שלו מכילים התייחסויות לדברים רבים, הרבה יותר מאשר לַלְבוּשׁ עצמו בלבד. הוא מנסה להתמודד עם הרצון שלו לאינדיבידואליות, לא בעזרת רעיונות או דעות, אלא באמצעות פריטים חומריים.

הוא מושא-קל לבוז. אבל ללעוג להיפסטר זו התייחסות שטחית מדי לבעיה.