לא תמיד צריך סיבה. לפעמים זה פשוט קורה. נוחת, מלמעלה. זה לפעמים קצת חסר שם. זה חסר פנים. זה חמקמק. אבל הוא שם, או-הו, ועוד איך. קמים איתו בבוקר. זה יושב על החזה. זה שוחה בעיניים. זה שואב את האנרגיה. חרדה? דיכאון? באסה? ראמה? חורף? יש לו כל מיני פנים. אבל גם כשלא מזהים אותם, הוא שם. תסמכו עליו.
זה קורה. בעוד פחות מחודש אעבור לצד השני. אחצה את הרי החושך, אצלח את תעלות הלבה, ואצטרף למועדון של האנשים שאומרים את הגיל שלהם בלי חיוך, שנזכרים בימים טובים, שמתגעגעים לתקופה שבה לא היו השלכות רציניות למעשים שלהם – שהיו יכולים לדפוק המבורגר בארבע בבוקר, לישון אחרי זה 12 שעות בקלות, ואז לקום ולהתחיל מחדש. שצריכים לענות ברצינות כששואלים אותם מה הם עושים. לא יכול לחכות.
בינתיים, החלטתי להעביר את הזמן בצורה האהובה עלי – רשימת רשימות.