בואו נודה בזה – פורים זה חג נורא. התחפושת, שהיא תמיד חסרת-חן, מתפקששת או נקרעת או נשרפת או נדבקת, גשם יורד ומקלקל הכל והופך את הכל לסמטוחה של איפור נזלת וכוונות טובות, משלוח המנות שנותנים תמיד מוצלח יותר מזה שמקבלים, אוזני המן מכל עבר מעמידים פנים שיש בהם שוקולד אבל בעצם זה פרג בטעם של אכזבה, ילדים שרים שירים קריפיים עם אווירת פדופיליה, וגרוע מכל – יש כמו סטטוס קוו תובעני שדורש מכולם – שמחו! זה הזמן להיות שמחים!
ג'יימס בלייק
נשמה אלקטרונית
מוזיקה
ג'יימס בלייק בלונדון, 2.11.2016
לפני שביצע את השיר האחרון בהופעה שלו אתמול ב-Eventim Apollo Theatre, פנה ג'יימס בלייק אל הקהל בבקשה חריגה: "הייתם קהל נהדר, באמת. אבל עכשיו אני צריך שתתנו לי לעשות משהו לבד. רק אני. אני צריך שתהיו בשקט רק לשיר אחד." בלייק רצה להקליט את עצמו וליצור מעין מקהלת אקפלה מהקול שלו, ועבור כך דרש מהקהל להוריד פרופיל, לא למחוא כפיים, לא להריע, לא לצעוק, לא לשרוק – פשוט להקשיב. לאורך כל השיר עוברים באולם גלים של התפתלויות, של אי-נוחות. אפשר להרגיש כמה הקהל נבוך. כמה קשה לו לא להשמיע את עצמו. פתאום כולם נזכרים לכחכח בגרון, להשתעל שיעולים קטנים ומנומסים, למשוך באף, להתגרד, לנשום בכבדות, כאילו מבקשים להזכיר לבלייק ובעיקר לעצמם – אנחנו עדיין כאן. כשהסתיים השיר הקהל פרץ במחיאות כפיים, שריקות וקריאות נלהבות של הקלה.