עונת הסיכומים עוד רגע נגמרת, ועכשיו, ברגע האחרון, כמעט באיחור אופנתי, הגיע הסיכום של ייאוּש נוח. אלא שהשנה החלטתי לעשות משהו קצת שונה. במקום להתעקש על חלוקה לקטגוריות – ספר השנה, שיר השנה, סרט השנה, סדרת השנה וכן הלאה, בחרתי את עשרת הרגעים התרבותיים הכי טובים של השנה. כי מה אם קראתי כמה ספרים מצוינים ולא צפיתי אפילו בסרט אחד ראוי לציון? ומה אם אני רוצה לדבר על שיר אחד מתוך ספר, או שורה אחת מתוך שיר, או תמונה אחת, או שני פודקסטים, או איזה רגע מתוך סרטון הופעה?

1.
לא מזמן שיניתי את דעתי. זה לא דבר שקורה הרבה. אני לא מתכוון לתהליך ממושך שבו מחשבה על דבר מסוים נוסעת לכל מיני כיוונים מהמקום הראשוני שהיתה בו ומגיעה ליעד אחר, אלא על רגע אחד שבו הדעה לגבי משהו מסוים משתנה. היא היתה משהו אחד, ועכשיו, לפתע, היא משהו אחר.

2.
זו תחושה משונה, לשנות דעה. באנגלית, הביטוי מכיל בתוכו את הדרמה שבפעולה הזאת: to change your mind, לשנות לא רק את הדעה, אלא את התודעה, את הנפש. יש בשינוי הזה ממד מרענן וחדש, כזה שנושא איתו מצד אחד חרטה ואפילו תוכחה כלפי אותו עצמי ישן ושוגה אבל אלה נעלמים בצל ממד מסוים של שליחות, של בשורה. מין הוד כזה: פעם חשבתי משהו, אבל טעיתי, והיום אני יודע טוב יותר. הייתי לוט בערפל, הייתי שיכור, סומא, דעתי הייתה עכורה ועכשיו היא צלולה. התפכחתי. איי ווז בליינד באט נאו איי סי, ביצ'ס.

"כאבי גדילה", שרף אורנים – אביב גדג'

פעם צפיתי בראיון עם אדל, לכבוד צאת האלבום השני והמגה-מצליח שלה, "21". אדל כתבה את שני האלבומים הראשונים שלה אחרי שתי פרידות כואבות, ורוב השירים בהם עוסקים בכאב שבפרידה. בשלב מסוים המנחה שאל אותה "את מפחדת שאם תהיה לך זוגיות טובה לא תצליחי לכתוב יותר שירים טובים?". אדל, שעד אותו רגע היתה המרואיינת הכי נונשלנטית בעולם, נראתה פתאום מוטרדת. היא גמגמה קצת, חייכה ולבסוף הודתה "כן, אני מפחדת".

 

ג'יימס בלייק בלונדון, 2.11.2016

לפני שביצע את השיר האחרון בהופעה שלו אתמול ב-Eventim Apollo Theatre, פנה ג'יימס בלייק אל הקהל בבקשה חריגה: "הייתם קהל נהדר, באמת. אבל עכשיו אני צריך שתתנו לי לעשות משהו לבד. רק אני. אני צריך שתהיו בשקט רק לשיר אחד." בלייק רצה להקליט את עצמו וליצור מעין מקהלת אקפלה מהקול שלו, ועבור כך דרש מהקהל להוריד פרופיל, לא למחוא כפיים, לא להריע, לא לצעוק, לא לשרוק – פשוט להקשיב. לאורך כל השיר עוברים באולם גלים של התפתלויות, של אי-נוחות. אפשר להרגיש כמה הקהל נבוך. כמה קשה לו לא להשמיע את עצמו. פתאום כולם נזכרים לכחכח בגרון, להשתעל שיעולים קטנים ומנומסים, למשוך באף, להתגרד, לנשום בכבדות, כאילו מבקשים להזכיר לבלייק ובעיקר לעצמם – אנחנו עדיין כאן. כשהסתיים השיר הקהל פרץ במחיאות כפיים, שריקות וקריאות נלהבות של הקלה.