1.
כשהייתי קטן הייתי נתקף געגועים הביתה לעתים קרובות. המחשבה לעזוב את הבית לזמן ממושך היתה מכאיבה לי. לילה אחד או שניים זה בסדר, אבל יותר מזה היה קשה לי. באנגלית קוראים לזה Homesick. אני חושב שהביטוי הזה הוא מדויק, כי במסגרת הצפות הגעגועים האלה הייתי נתקף בחולי של ממש. פעם אחת במחנה של בני-עקיבא התייבשתי ואז התברר שיש לי אבעבועות רוח (!), חזרתי הביתה. פעם אחרת באיזה טיול חטפתי כאב בטן נוראי והתחלתי להקיא, עד ששוב התייבשתי ושוב, כן, חזרתי הביתה. ככל שעבר הזמן מיעטתי לצאת לטיולים ארוכים, כל פעם בגלל תירוץ אחר. הגעגועים הביתה היו קשים מדי.

לאִיים יש איכות משונה.
את השבועיים האחרונים העברתי על אי יווני בשם סיפנוס. זה מקום נורא יפה, בצורה באמת יוצאת דופן. ובכל זאת, כשהסתובבתי שם התגבשה אצלי הבנה קצת מטרידה; מה שנמצא באי, הוא כל מה שיש בו. זה נשמע דבר מוזר להגיד מרוב שהוא טריוויאלי, ובכל זאת כשמביטים סביב באי לוקח זמן לתפוס ששום דבר לא התגלגל לשם במקרה: לכל חיה, לכל צמח, לכל אבן יש היסטוריה ארוכה באי, או שמישהו הביא אותו לשם במכוון. המצור התמידי שהאי נמצא בו, כופה על יושביו כל מיני הבנות והסכמות. למשל, שאם אני הולך למכולת ואין שם וופלות, ובמכולת הבאה גם אין, וגם בזו שאחריה – כנראה שאין וופלות על האי. ואם אין וופלות על האי, זה אומר שכדי להשיג וופלות צריך לחצות ים. מצור. אסתטי ופסטורלי, ובכל זאת מצור.

א.
בכל שנה כשמגיע שבוע הספר אני חושב על גילה אלמגור. כשהייתי בן 10 הלכתי עם ההורים, כמו בכל שנה, לשבוע הספר בגני יהושע. שוטטתי שם כמה דקות לבדי ואז נעצרתי ליד אחד הדוכנים. מצידו השני של הדוכן ניגשה אלי אשה שלא הכרתי וקראה לי בתקיפות "ילד! בוא, אולי תקרא את הספר הזה?". היא החזיקה ביד את "הקיץ של אביה". "כבר קראתי את הספר הזה" עניתי לה, וברוב חוצפה ועוז גם הוספתי, "ואני בכלל לא חושב שזה ספר שמתאים לילדים". את התגובה של אותה אשה אני מעדיף שלא לפרט, אבל בואו נגיד שהיתה לאמא שלי שיחה צפופה איתה שבמהלכה נזרקו לאוויר משפטים כמו "איך את מדברת אל הילד שלי!" ו"את צריכה לשמוח שהוא קרא ומביע עמדה!". וכך, למדתי מי היא גילה אלמגור וגם איך לעשות חיקוי די מוצלח שלה.

1.

כשהייתי קטן, בכל פעם שהייתי שומע את השיר בוא הביתה של שולה חן, הייתי מדמיין את ההורים שלי. באותם ימים, "הביתה" או בית, היו מבחינתי ההורים, אחים שלי ואחותי. לבית לא היה קיום נפרד מהם, ולכן לא היתה לו משמעות נוספת. הנוכחות שלו היתה כל-כך טוטאלית בחיים שלי, שהיא היתה שקופה עבורי. ובכל פעם שהייתי שומע את השיר, לא הייתי מדמיין את המבנה שאני גר בו, אלא מדמיין אותם.