פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-9.6.2017

כבר במאה ה-19 החלום האמריקאי היה לעבור לקנדה. The Underground Railroad, ספרו המהולל של קולסון ווייטהד, קרוי על שם המחתרת שפעלה בארה"ב והבריחה עשרות אלפי עבדים ושפחות מעבר לגבול הצפוני עם קנדה. גיבורת הרומן היא קורה, שפחה צעירה שמסרבת לכלות את חייה במטע בג'ורג'יה, ובורחת צפונה בעזרת מסילת הרכבת המחתרתית. על נתיב המסילה היא מגלה שהגזענות הלבנה היא לא נחלתם הבלעדית של בעלי המטעים ושדות הכותנה, ושלעבדוּת יש צורות שונות – לא רק אזיקים ושלשלאות. למרות שמסילת הרכבת המחתרתית לא היתה מסילה אמיתית אלא רק כינוי לרשת בתי המחסה ודרכי המסתור שבהם השתמשה המחתרת, ווייטהד – סופר מדע-בדיוני – יצר רכבת תת-קרקעית של ממש, שתחנותיה חבויות מתחת לבתים וחוות של לבנים טובי לב.

א.
בכל שנה כשמגיע שבוע הספר אני חושב על גילה אלמגור. כשהייתי בן 10 הלכתי עם ההורים, כמו בכל שנה, לשבוע הספר בגני יהושע. שוטטתי שם כמה דקות לבדי ואז נעצרתי ליד אחד הדוכנים. מצידו השני של הדוכן ניגשה אלי אשה שלא הכרתי וקראה לי בתקיפות "ילד! בוא, אולי תקרא את הספר הזה?". היא החזיקה ביד את "הקיץ של אביה". "כבר קראתי את הספר הזה" עניתי לה, וברוב חוצפה ועוז גם הוספתי, "ואני בכלל לא חושב שזה ספר שמתאים לילדים". את התגובה של אותה אשה אני מעדיף שלא לפרט, אבל בואו נגיד שהיתה לאמא שלי שיחה צפופה איתה שבמהלכה נזרקו לאוויר משפטים כמו "איך את מדברת אל הילד שלי!" ו"את צריכה לשמוח שהוא קרא ומביע עמדה!". וכך, למדתי מי היא גילה אלמגור וגם איך לעשות חיקוי די מוצלח שלה.

מה המקום של ספרות ומוזיקה בחיים שלנו? זה ברור שיש לאמנות איזו משמעות גדולה ונשגבת ביחס ל"עולם", אבל איפה היא פוגשת אותנו, בחיים הפרטיים שלנו, במערכות היחסים, בנפש, בבטן? גם אני, שכותב כל הזמן על ספרים ועל מוזיקה, לפעמים שואל את עצמי את השאלות האלה. הרגעים שבהם התשובה לשאלות האלה הופכת לברורה, הרגעים שבהם מוזיקה וספרות תופסות את המקום המשמעותי ביותר, הם הרגעים שבהם הכל הולך לאיבוד. כשהאדמה קורסת מתחת לרגליים. כשלא עלינו, אנחנו מאבדים מישהו.

אלעד בר-נוי, לונדון

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-12.5.2017

איאן מקיואן היה בטוח שהספר הזה יחסל את הקריירה שלו. "נהניתי לכתוב אותו יותר מכל ספר אחר, אבל הייתה לי כל הזמן ידיעה, כנראה מתוך איזו תפיסה פרוטסטנטית מודחקת, שאם אני כל כך נהנה, כנראה משהו לא בסדר. כמו שלתרופה טובה חייב להיות טעם דוחה. לאורך כל הכתיבה ישב לי על הכתף יצור בלתי נראה שאמר לי, 'נו באמת, אין סיכוי שהדבר הזה יעבור'. הנחת היסוד של הספר כל כך מופרכת, שפחדתי שאנשים יחשבו שאני מתחיל לאבד את זה".

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-17.3.2017

בבוקר של ראיון עבודה, מתעורר פוּרוֹ הניגרי במיטתו, ומגלה שהפך ללבן. עיניים ירוקות, שיער ג'ינג'י ועור חיוור – כל החבילה. ובכן, לא בדיוק; למרות שפוּרוֹ האומלל מחליט לברוח מהבית ולנסות לפתוח דף חדש, יש שני דברים שהוא לא מצליח להשאיר מאחוריו: את המבטא הניגרי שלו ואת… התחת השחור שלו, שנשאר בדיוק כפי שהיה. כך נפתח Blackass, הרומן הראשון של הסופר הניגרי איגוני בארט.

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-3.3.2017

מדורי הספרות נרעשו בשבוע שעבר בעקבות הגילוי המפתיע של רומן אבוד מאת המשורר האמריקאי וולט ויטמן. The Life and Adventures of Jack Engle, רומן קצר בשישה חלקים, פורסם בשנת 1852 בעילום שם על דפיו של עיתון ניו-יורקי קטן, מבלי שיעורר עניין רב. רק בקיץ האחרון, דוקטורנט לספרות באוניברסיטת יוסטון שבטקסס מצא בכתביו של ויטמן רמזים לכך שהוא למעשה מחבר הספר, שנחשף כעת במלואו ברשת.

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-17.2.2017

אם בעבר ספרים על סקס היו נקראים בחדרי חדרים, עם פנס מתחת לשמיכה, בשנים האחרונות הם כבר עומדים בגאון בקדמת המדף. ולא מדובר רק ב-"חמישים גוונים של אפור" ומבול הספרות הארוטית שהגיע אחריו, אלא גם בפרסום של לא מעט ספרים שעוסקים ביחסי מין ובמיניוּת באופן מעמיק. לחבורה הזאת הצטרף לאחרונה הרומן הגרפי הנועז The Story Of Sex מאת פיליפ ברנו, סקסולוג ופסיכיאטר צרפתי. הספר הפך לרב-מכר היסטרי בצרפת מיד עם צאתו, ותורגם לאחרונה לאנגלית. הצלחתו של הספר לא מפתיעה – הרי אם יש משהו מעניין יותר מספר על סקס, זה ספר על סקס עם ציורים.

גברים לבנים מתים – אבנר שץ, לוקוס

כשעבדתי בתולעת ספרים, היתה לנו לקוחה קבועה בשם אורנה שמאד אהבתי. לא רק שהיא נחמדה וחכמה, אלא שגם יש לה טעם מצוין בספרים. אבל באמת מצוין. כזה שכל המלצה שלה צריך מיד לכתוב כדי לא לשכוח. בזכותה קראתי כמה מהספרים הכי טובים שקראתי בשנים האחרונות. היא היתה מגיעה לעבוד בבית הקפה כמה פעמים בשבוע ותמיד היינו מדברים על חוויות הקריאה האחרונות אחד של השנייה.

לפני כמה שנים המלצתי לה על איזה ספר, אני אפילו לא זוכר איזה, אבל את התשובה שלה אני לא שוכח: "האמת שכבר אין לי כח לקרוא ספרים שכתבו גברים". כששאלתי אותה בהפתעה למה, היא סיפרה לי שבמשך כמה חודשים היא קראה רצף של ספרים מצוינים שכתבו נשים, מבלי להתכוון. אחרי זה כשהיא ניסתה לחזור ספרים שכתבו גברים, היא הרגישה שהם פשוט עולים לה על העצבים. אז היא החליטה לשוב לידיהן הבוטחות של נשים. זה לא הגיע מתוך עמדה עקרונית במיוחד, פשוט עניין של העדפה. פשוט אין לה כח אליהם. לא בא לה, מה כבר אפשר להגיד לה?

אלעד בר-נוי, לונדון

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-10.2.2017

מקס פורטר תמיד ידע שהספר הראשון שיכתוב יעסוק במשפחה שלו. "כל החיים אח שלי ואני ניסינו להבין איך לספר את הסיפור הזה, לעצמנו ולאחרים. היינו ילדים עצובים. הסתכלנו על העולם סביבנו וראינו שהוא לא טוב. אוצר המילים שלנו גובש מאמנות מורבידית ומספרים קודרים. הרגשנו שהם היחידים שמספרים לנו את האמת. בפעם הראשונה שאח שלי קרא את הספר שכתבתי הוא פשוט אמר, 'כן, נכון'. הוא לא היה צריך להגיד שום דבר יותר מזה".