אלעד בר-נוי // איור: רות גוילי

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-3.11.2017

ברומן החדש של נתן אנגלנדר, Dinner In The Center Of The Earth, נזכר גיבור הספר במורה כסויית הראש שלו מבית הספר היהודי בלונג-איילנד, קופצת משולחן לשולחן בכיתה ומנופפת בידיה כציפור במעופה לירושלים. "אנחנו מאחרים, אנחנו צריכים להגיע לישראל, המשיח בקרוב יגיע", היא קוראת. למרות שהוא מביט אחורה על הסיטואציה באירוניה, הגיבור מבין שהשייכות לישראל, סימבולית ככל שתהיה, נצרבה בזהות היהודית שלו כבר כשהיה ילד. כבר אז שוכנע שלא משנה כמה עמוק יהיה החיבור שלו למקום שבו יגדל, הוא תמיד יהיה שייך באופן חלקי גם למקום אחר. הוא מבין שהשיח המשיחי, הגאולי, על חשיבותה הטוטאלית של ארץ ישראל, חלחל אליו והיה אחד הגורמים להחלטתו לעזוב את חייו השקטים והנוחים בארה"ב ו"לקחת חלק במשהו, להיות מישהו". כלומר, להתגייס למוסד. המורה המעופפת, אגב, עברה לגור בהתנחלות בשומרון.

פורסם לראשונה במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-27.10.2017

על פי האמונה הטיבטית, הבאורדו הוא מרחב תודעתי שמתקיים בין חיים ובין מוות. מצב של חוסר ודאות שמגיעים אליו לעיתים בני אדם לאחר מותם, לפני שהם ממשיכים לגלגול הבא. Lincoln in the Bardo, שזיכה את ג'ורג' סונדרס האמריקאי בפרס מאן בוקר בשבוע שעבר, משתמש במרחב הביניים הזה כדי לספר את סיפורו של וויליאם לינקולן, בנו של הנשיא, שנפטר בגיל 11 ממחלת הטיפוס. 

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-15.9.2017

אחת הבעיות בכתיבה על מהפכות פוליטיות היא שקשה לשים את האצבע על הרגע שבו הן קורות. האם זה בפעם הראשונה שבה מתארגנת מחאה עממית גדולה בכיכר העיר? האם זה כשנופל הרודן המושחת שעומד בראש המדינה? ואולי כשעולה מנהיג חדש? האם אז כבר קרתה המהפכה, והאם היא הצליחה?

א.
כשגדלים בסביבה דתית, לומדים מגיל צעיר לתפוס מרחק מהגוף.
הגוף, כך אומרים לנו, הוא עול. הוא קליפה. אנחנו בסך-הכל אורחים, טרמפיסטים בכלי הרכב הזמני הזה, המקרי. הריחוק הזה מרגיל אותנו להתייחס לגוף שלנו בחשדנות, בניכור, אפילו בפחד. אני זה לא הגוף שלי. האני האמיתי הוא רק אורח. אנחנו צריכים לשלוט בו, לאלף אותו, להתפרק ממנו, להתעלות מעליו.

פורסם בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-4.8.2017

גבר יפני בחליפה נתקל בשתי נערות פיליפיניות שיכורות ברחובות טוקיו; יוצא צבא בסן־דייגו מביט בדאגה דרך חלון ביתו על חבורה של שחורים זרים שמסתובבת בשכונה שלו; גבר כהה פורץ לבית של אישה אוסטרלית לבנה. האפיזודות האלה – תקריות יומיומיות, אגביות – מבליחות לרגעים, בלי קשר נראה לעין, ב-Exit West, הרומן החדש של מוחסין חאמיד ('פונדמנטליסט בעל כורחו'), שהוכרז השבוע כאחד המועמדים לפרס מאן בוקר. רסיסים קטנים של מציאוּת, שבה אנשים ברחבי העולם נעקרים מבתיהם ומנסים את גורלם במקום אחר.

גרסה מורחבת של טור שפורסם במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-23.6.2017

ברגע שקט ואינטימי של זוגיות טרייה פולטת מגי נלסון את המילים "אני אוהבת אותך". פליטת הפה של נלסון, סופרת ומשוררת אמריקאית, היא נקודת הפתיחה לספרהּ The Argonauts, יצירה חוצת-גבולות, ז'אנרים ומגדרים, שחוקרת את אפשרותן של מילים לייצג רעיונות כמו אהבה, הורות ומוות. במיתולוגיה היוונית, הארגונאוטים מפליגים בספינה ארגו למסע מפרך ומלא תלאות להשבת גיזת הזהב. על אף שלאורך המסע הם נאלצים להחליף את כל חלקיה של הספינה, שמה אינו משתנה. נלסון יוצאת למסע משלה בעקבות המילים "אני אוהבת אותך", שנושאות משמעות חדשה בכל פעם שהן נאמרות, אבל כמו שמה של הספינה ארגו גם הן אינן משתנות.

הקומונה – מיכל פיטובסקי, אוגנדה

כמה שנים אחרי שעברתי לתל-אביב, הסתובבתי עם חברה בחנות ספרים ושוחחנו בלהט על נושא בוער ודחוף מאין כמוהו – פזמונאים עברים שאהובים עלינו במיוחד. כל מיני שמות עלו, מאיר אריאל, עלי מוהר, יהונתן גפן ואפילו יאיר לפיד (!). לקראת סוף השיחה אמרתי בטון מסכם שנראה לי שבסופו של דבר הפזמונאיות החביבות עלי הן תרצה אתר וכמובן – נעמי שמר. למשמע השם האחרון החברה השתנקה בבהלה, נעצה בי עיניים פעורות ואמרה בזעזוע "אלעד, אנחנו מהשמאל!".