לפני שלוש שנים בדיוק רכשתי מחשב Dell חתיך וחטוב, שהיה כל מה שרציתי ויותר. בשנה האחרונה הבטריה שלו הלכה ונחלשה עד שהגיעה למצב שבו היא לא מחזיקה 20 דקות בלי טעינה. התקשרתי לחברה וענה לי "ג'ון", אשר בישר לי שהבטריה שלי מתה, ושהדרך היחידה לתקן אותה היא להחליף אותה. רק מה? היא אזלה במלאי העולמי (!) של דל ואין צפי מתי תשוב. "זו שערוריה", זעקתי באוזניו, והוא הסכים, אבל מלבד להציע לי להתקשר עוד שבועיים לא היה ביכולתו לעזור. שאלתי את "ג'ון" אם הוא יודע איפה באנגליה מוכרים בטריות כאלה והוא התוודה שהוא בכלל יושב בהודו ולכן אין לו ממש איך לעזור לי.

1.
לא מזמן שיניתי את דעתי. זה לא דבר שקורה הרבה. אני לא מתכוון לתהליך ממושך שבו מחשבה על דבר מסוים נוסעת לכל מיני כיוונים מהמקום הראשוני שהיתה בו ומגיעה ליעד אחר, אלא על רגע אחד שבו הדעה לגבי משהו מסוים משתנה. היא היתה משהו אחד, ועכשיו, לפתע, היא משהו אחר.

2.
זו תחושה משונה, לשנות דעה. באנגלית, הביטוי מכיל בתוכו את הדרמה שבפעולה הזאת: to change your mind, לשנות לא רק את הדעה, אלא את התודעה, את הנפש. יש בשינוי הזה ממד מרענן וחדש, כזה שנושא איתו מצד אחד חרטה ואפילו תוכחה כלפי אותו עצמי ישן ושוגה אבל אלה נעלמים בצל ממד מסוים של שליחות, של בשורה. מין הוד כזה: פעם חשבתי משהו, אבל טעיתי, והיום אני יודע טוב יותר. הייתי לוט בערפל, הייתי שיכור, סומא, דעתי הייתה עכורה ועכשיו היא צלולה. התפכחתי. איי ווז בליינד באט נאו איי סי, ביצ'ס.

1.
בשבוע שעבר צפיתי ברצף בכמה פרקים של "MKR: המטבח המנצח". אני אוהב את התכנית הזאת (וגם כתבתי עליה בעבר), כי היא מצליחה להביא את המתמודדים שלה לכל מיני קצוות רגשיים. הלחץ של התחרות יוצר מתחים לא רק בין הזוגות המתחרים אלא גם בין בני הזוג שמתחרים יחד, אם מדובר בזוגות בחיים האמיתיים, בקרובי משפחה או בצמד חברים. אבל פתאום, בצפייה ברצף, שמתי לב למשהו משונה שחוזר על עצמו בתוך כל המריבות האלה. המשתתפים אומרים כל הזמן הכל בסדר. גם אחד לשני וגם למנחים ולזוגות האחרים. לא רק כששואלים אותם מה שלומם, אלא בתור תשובה. להכל. כשהם שמחים, כשהם עצובים, כשהם רבים.

כולנו חברים בכל מיני קבוצות, לפעמים בלי שאנחנו בוחרים בהן. יש אנשים שאלרגיים לפרווה של חתולים, הם שייכים לקבוצה הזאת. יש אנשים שבחרו להיות טבעונים, הם בחרו להשתייך לקבוצה הזאת. גם אני חבר בכמה קבוצות שבחרתי להשתייך אליהן – אני שמאלני, אני דתי לשעבר, אני אוהב-ספרים-אוכל-מוזיקה. אני חבר גם בכמה קבוצות שלא בחרתי להיכלל בהן – אני יהודי, אני ישראלי, אני חצי-תוניסאי וחצי-אפגני (!), אני הומו, הכל ידוע. אבל יש עוד קבוצה אחת, כמעט שקופה, שאני משתייך אליה כבר שנים. הגיע הזמן להגיד את זה בקול, אוי ואבוי, שאלוהים ישמור אותי – אני גבר.

                                                               אָדָם יוֹצֵא בַּבֹּקֶר אוֹ בַּצָּהֳרַיִם
                                                               אוֹ בָּעֶרֶב
                                                               מִבֵּיתוֹ וְנֶעְלָם.

 

1.
מַה פֵּרוּשׁ נֶעֱלַם?                 

מאת: כריסטי וומפול, פורסם ב-New York Times ב-17 בנובמבר, 2012

אם אירוניה היא האתוס של העידן שלנו – וזהו אכן המצב – הרי שההיפסטר הוא האבטיפוס שלנו לחיים באירוניה.

ההיפסטר נמצא בכל עיר, רודף את הרחובות והאוניברסיטאות. מביע נוסטלגיה לזמנים בהם עדיין לא נולד. הליצן העירוני הזה מאמץ אופנות שיצאו מהמוֹדה (השפם, המכנסיים הקצרצרים), מנגנונים מכניים (אופניים ללא-הילוכים, נגן תקליטים נייד), ותחביבים משונים (בישול בירה ביתית, נגינה על טרומבון). המזון העיקרי שלו הוא התנהגות מוזרה, גמלונית ומודעת-לעצמה. כל בחירה שהוא מבצע עוברת מספר שלבים קפדניים של תהליך בחינה-עצמית. ההיפסטר מומחה בתבניות חברתיות, מומחה במה ש"מגניב". הוא לומד ללא-הפסקה, מלקט כל מה שעדיין לא התגלה על ידי המיינסטרים. הוא רפרנס מהלך; הבגדים שלו מכילים התייחסויות לדברים רבים, הרבה יותר מאשר לַלְבוּשׁ עצמו בלבד. הוא מנסה להתמודד עם הרצון שלו לאינדיבידואליות, לא בעזרת רעיונות או דעות, אלא באמצעות פריטים חומריים.

הוא מושא-קל לבוז. אבל ללעוג להיפסטר זו התייחסות שטחית מדי לבעיה.