עונת הסיכומים עוד רגע נגמרת, ועכשיו, ברגע האחרון, כמעט באיחור אופנתי, הגיע הסיכום של ייאוּש נוח. אלא שהשנה החלטתי לעשות משהו קצת שונה. במקום להתעקש על חלוקה לקטגוריות – ספר השנה, שיר השנה, סרט השנה, סדרת השנה וכן הלאה, בחרתי את עשרת הרגעים התרבותיים הכי טובים של השנה. כי מה אם קראתי כמה ספרים מצוינים ולא צפיתי אפילו בסרט אחד ראוי לציון? ומה אם אני רוצה לדבר על שיר אחד מתוך ספר, או שורה אחת מתוך שיר, או תמונה אחת, או שני פודקסטים, או איזה רגע מתוך סרטון הופעה?

חיכיתן חיכיתן, בכיתם בכיתם, ומי לא בא? סוף השנה התקרב, כל הסיכומים האחרים כבר עלו ואף אחד לא הבין מה קורה; סמסים שוגרו, מכתבים נשלחו, מוקדי הציבור קרסו מרוב פניות, רבנים פתחו שו"תי חירום, מחלק מוסר של 'הארץ' חילק עצות, שירותי הפסיכולוגיה שחררו הצהרה, עורבים, קמעות, מים קדושים. כלום לא עזר. אבל הנה הוא מגיע, סיכום השנה של ייאוּש נוח לשנת 2018.

ספר השנה, שיר השנה, אלבום השנה, סרט השנה וסדרת השנה. זה הכל.

א.
ביום כיפור הראשון שלי בתור לא-דתי, הייתי אצל אור. בערב הוא אמר שהוא מתכוון לרכוב למחרת בבוקר מצור יגאל עד להוד השרון. באופניים. הסתכלתי עליו בחוסר הבנה, 'למה?! למה שלא תנהג לשם פשוט?'. 'כי יום כיפור', הוא ענה. חשבתי שהוא צוחק, אז צחקתי. 'אז מה אם יום כיפור? בשבת אתה לא נוהג?', אמרתי בחיוך. הוא הסתכל עלי לכמה שניות במבט חשדני, מנסה להבין אם אני מסתבלט עליו. בסוף הוא הבין ואמר 'אתה יודע שביום כיפור אף אחד לא נוהג, נכון?'.

א.
לפני כמה חודשים קראתי בפייסבוק ויכוח דבילי בין שני בחורים דקיקים וממושקפים לגבי רדיוהד. האחד טען שרדיוהד היא הלהקה הכי גרועה של העשרים שנה אחרונות, וש-Creep הוא אחת הראיות לזה. השני טען שרדיוהד 'להקה מעולה אבל לא בגלל מה שכולם חושבים' וש-Palblo Honey (!) זה בכלל האלבום הכי טוב שלהם. ואני ישבתי מול המסך ותהיתי לעצמי – למה אנשים אומרים דברים שהם לא מאמינים בהם?

מה המקום של ספרות ומוזיקה בחיים שלנו? זה ברור שיש לאמנות איזו משמעות גדולה ונשגבת ביחס ל"עולם", אבל איפה היא פוגשת אותנו, בחיים הפרטיים שלנו, במערכות היחסים, בנפש, בבטן? גם אני, שכותב כל הזמן על ספרים ועל מוזיקה, לפעמים שואל את עצמי את השאלות האלה. הרגעים שבהם התשובה לשאלות האלה הופכת לברורה, הרגעים שבהם מוזיקה וספרות תופסות את המקום המשמעותי ביותר, הם הרגעים שבהם הכל הולך לאיבוד. כשהאדמה קורסת מתחת לרגליים. כשלא עלינו, אנחנו מאבדים מישהו.

"כאבי גדילה", שרף אורנים – אביב גדג'

פעם צפיתי בראיון עם אדל, לכבוד צאת האלבום השני והמגה-מצליח שלה, "21". אדל כתבה את שני האלבומים הראשונים שלה אחרי שתי פרידות כואבות, ורוב השירים בהם עוסקים בכאב שבפרידה. בשלב מסוים המנחה שאל אותה "את מפחדת שאם תהיה לך זוגיות טובה לא תצליחי לכתוב יותר שירים טובים?". אדל, שעד אותו רגע היתה המרואיינת הכי נונשלנטית בעולם, נראתה פתאום מוטרדת. היא גמגמה קצת, חייכה ולבסוף הודתה "כן, אני מפחדת".