א.
בכל שנה כשמגיע שבוע הספר אני חושב על גילה אלמגור. כשהייתי בן 10 הלכתי עם ההורים, כמו בכל שנה, לשבוע הספר בגני יהושע. שוטטתי שם כמה דקות לבדי ואז נעצרתי ליד אחד הדוכנים. מצידו השני של הדוכן ניגשה אלי אשה שלא הכרתי וקראה לי בתקיפות "ילד! בוא, אולי תקרא את הספר הזה?". היא החזיקה ביד את "הקיץ של אביה". "כבר קראתי את הספר הזה" עניתי לה, וברוב חוצפה ועוז גם הוספתי, "ואני בכלל לא חושב שזה ספר שמתאים לילדים". את התגובה של אותה אשה אני מעדיף שלא לפרט, אבל בואו נגיד שהיתה לאמא שלי שיחה צפופה איתה שבמהלכה נזרקו לאוויר משפטים כמו "איך את מדברת אל הילד שלי!" ו"את צריכה לשמוח שהוא קרא ומביע עמדה!". וכך, למדתי מי היא גילה אלמגור וגם איך לעשות חיקוי די מוצלח שלה.

ב.
מגיל קטן ספרים היו העניין שלי. ביליתי אינסוף שעות בספריה, מכלה סדרות שלמות של ספרים שההורים שלי לא אהבו שהבאתי הביתה (ובראשן 'צמרמורת' ו'אנימורפס'), קורא בחשאי ספרים למבוגרים שהספרנית לא הסכימה שאשאל ("אני מכירה את ההורים שלך ואני לא חושבת שהם יאשרו את 'דולי סיטי'") ולוקח הביתה את כל השאר. בשבת בצהריים, אחרי שכבר סיימתי לקרוא את כל הספרים ששאלתי מהספרייה, הייתי משוטט בבית ומחפש ספרים שעדיין לא שמתי את ידי עליהם, לא חשוב מאיזה ז'אנר ולאיזה גיל הם מיועדים. בגיל 16 התחלתי למכור ספרים, ומאז עבדתי לסירוגין (עם הפסקה של 3 שנים צבאיות באמצע) בחנויות ספרים, עד לפני שנה. אני מוכר ספרים. גם כשאני קורא ספר היום, אני עדיין חושב תוך כדי איך יהיה הכי טוב להמליץ עליו. וכשאני כותב לבלוג או לעיתון על ספר טוב, אני מרגיש שאני לוקח חלק במכירה שלו. מוכר ספרים נשאר מוכר ספרים.

ג.
אחד הדברים שהיו לי הכי קשים במעבר היה להחליט אילו ספרים אני לוקח איתי ואילו הולכים לבוידעם בבית של אבא שלי למי-יודע-כמה-זמן. האם כדאי לקחת ספרים שכבר קראתי ויגרמו לי להרגיש בבית בכל מקום, או שאולי עדיף ספרים חדשים? האם כדאי לסחוב איתי איזה עגנון, ואם כן – איזה? והאם לקחת את זלדה הקטן או הגדול, ואולי בכלל עדיף לוותר על הספרים ולעבור לדיגיטלי?! כמו שכל קורא יודע – התלבטויות שקשורות לספרים יכולות להיות מאד דרמטיות.

ד.
בתחילת הקיץ האחרון, כשהבית האחרון שלי בישראל כבר היה על ארגזים, נתקלתי בבלבול מסוג חדש. פתאום, לראשונה בחיי, הבנתי שאין לי מושג מה יהיה הספר הבא שאקרא. היו כמה שלא ארזתי מתוך כוונה לקרוא אותם, אבל הרגשתי שאף אחד מהם לא מדויק לאותה תקופה. כבר לא עבדתי בחנות, אז לא היה לי את המבחר האינסופי שהייתי רגיל אליו. בקיצור, בעיה. ואז, ממש בימי המעבר, יצא מקום קטן של ג'מייקה קינקייד (הוצאת לוקוס). רכשתי עותק דיגיטלי, וכבר לאחר שעה מצאתי את עצמי יושב על בסיס המיטה נטול המזרון, בלב-ים של ארגזים וגלילי מסקינטייפ, נאחז בספר הקטן והמשונה הזה כמו בגלגל הצלה. ג'מייקה קינקייד מתארת את החיים באי הקריבי אנטיגואה, אי שאם תחפשו אותו בגוגל תקבלו תוצאות כמו "הכל סוכר: חוויות מחופשה באנטיגואה" ו"האיים הקריביים: החיפוש אחר האי המושלם" (ציטוטים מדויקים). בדיוק על זה כותבת קינקייד. האי אנטיגואה נראה בעיני התייר המערבי כמו פיסת גן-עדן אקזוטית, עם תושבים יפים וחייכניים, אוכל מיוחד וצבעוני ודרכים לא-סלולות אבל בעלות איזה קסם גולמי. אבל מבעד לאותו 'יהלום לא מלוטש' מסתתר מקום מגורים, עם אנשים בשר-ובעיקר-דם, עם היסטוריה איומה של חטיפה וסחר בעבדים (של האדם הלבן כמובן), של אימפריאליזם הרסני, ולא פחות נורא – של תיירים משתאים שמגיעים כל השנה, ומעלים את מחירי המחייה, עד כדי כך שהמקום הופך לבלתי אפשרי עבור תושביו. מה שמתחיל בתור מעין מדריך טיולים משונה, הופך מהר לכתב אישום נגד העיוורון של האדם הלבן, שכאילו נכתב על ידי הפרקליטה הכי רהוטה ודקדקנית בתולדות ההיסטוריה של המשפט. בדיוק בזמן שהרצפה בבית שלי התחילה להתפורר ולהיעלם לי מתחת לרגליים, בימים של ארעיוּת ללא אופק, הטקסט המתעתע הזה העיף לי חתיכת בעיטה לבטן והזכיר לי את כבלי הברזל הבלתי-נראים שמחברים אותנו בעל כורחנו למקום שבו גדלנו, ואת נייר הצלופן שעוטף אותנו כשאנחנו מבקרים או עוברים לגור במקום אחר.

ה.
ופתאום מצאתי את עצמי בעיר חדשה, בארץ חדשה, בלי שאני מכיר כמעט שום דבר סביבי. כל מה שהתחשק לי לעשות זה להיכנס מתחת לשמיכה ולקרוא את כל ספרי הארי פוטר (שלא לקחתי איתי!) מהתחלה ועד הסוף. להתכרבל בשקט עד שיעבור זעם. דווקא בימים האלה התגלגלתי לקרוא את The Argonauts של מגי נלסון. זה ספר שקשה לכתוב עליו כמעט כמו שקשה לקרוא אותו. נלסון היא מהכותבות האלה שלא משאירות שום דבר לידו המלטפת של הסָפֵק. היא מפרקת הכל, מפקפקת בכל, לא מסכימה לשום הנחת יסוד. היא מנתצת ז'אנרים, מגדרים ורעיונות מוכּרים כמו משפחה, זוגיות, אמהוּת ובית. אני בדרך-כלל מתקשה עם ספרים כאלה בגלל החרדה הבורגנית שלי; כשמערערים לי על כל מה שאני יודע – על הזהות, על הבית, על השפה – אני מתחיל להרגיש שאין לי במה להיאחז. אבל הרדיקליות האמיתית במעשה הכתיבה של נלסון היא שלצד מלאכת הפירוק והשבירה, היא מתעקשת כל הזמן על דבר אחד, על האהבה שלה להארי ולילדים שלהם. דווקא בתקופה של חוסר וודאות, הצלחתי להיאחז במילים החדות והאוהבות של נלסון, ביחסים של הזוג הלא-מובן-מאליו הזה, באהבה של המשפחה הזאת שנוצרה לה, לא יש מאַין, אלא יש מיֵש. שברתי שיניים וגם כמה חודים של עיפרון על הספר המופלא הזה – הוא לא עשה לי חיים קלים – אבל אני מברך על כל פסקה ומילה שקראתי בו. בקרוב אכתוב עליו טקסט משלו כתבתי עליו טקסט משלו, מגיע לו.

ו.
אמנם כל עיר חדשה היא מאיימת, אבל אני חושב שבלונדון יש משהו מפחיד יותר מערים אחרות. מטרופולין מפלצתי עם מיליונים רבים של אנשים שהולכים מהר מאד, וגם כשהם מתנגשים בך (והם מתנגשים!) הם פשוט ממשיכים ללכת. אבל כשחיים פה תקופה, מגלים לונדון שונה. לונדון שהיא למעשה אסופה של כפרים קטנים שצורפו להם במקרה לעיר אחת. ובינות מסילות הרכבת וגשרי הבטון, מסתתרת ארץ אחרת, של  גולמיות חייתית שכאילו רק מחכה להתפרץ. מדי פעם מגיח שועל רעב לחצר האחורית, ומזכיר לנו שלמרות הפַסאדה האורבנית שיצרנו לעצמנו, יכול להיות שאנחנו בעצם נמצאים באזור המחייה של מישהו אחר. לH Is For Hawk של הלן מקדונלד הגעתי במקרה. זה התחיל מחברה שסיפרתי לה על "אֵבֶל זה הדבר עם הנוצות" של מקס פורטר והיא אמרה בפליאה שהיא קראה ספר שנשמע דומה. היא לא זכרה את השם שלו, אבל אמרה שיש בו נץ במקום עורב (זה רק אני או שיוצאים המון ספרים על ציפורים בזמן האחרון?). כמה חודשים לאחר מכן הסתובבתי בחנות ספרים במרכז העיר, ופתאום צד את עיני הספר עם הכריכה הכי יפה בעולם. הרמתי אותו ומיד הבנתי שזה הספר שהיא דיברה עליו. הלן מקדונלד היא בַּזְיָרִית (באנגלית Falconer) כלומר מאמנת ציפורים טורפות. אחרי שאבא שלה נפטר במפתיע, היא מחליטה לקחת על עצמה אתגר ולאמן את אחד העופות הרצחניים ביותר – הנץ הגדול. היא מאמנת נצה בשם מייבל, שלמרות התדמית האכזרית שיש לגזע שלה, היא דווקא ציפור חכמה וקשובה, שותפה טובה לדרך. מקדונלד מפרטת בצורה דקדקנית ומפורטת מאד את תהליך האימון בממואר משולב בכתיבת טבע אובססיבית ממש. אבל מה שנראַה לי בהתחלה כמו עוד מאבק סמלי בין אדם לחיה, בין תרבות לטבע, הופך למשהו אחר לחלוטין; ככל שהאימון של מייבל נפתח ומתקדם, וככל שהיא מצליחה יותר ויותר במשימות שהיא מקבלת, הלן מתחילה לאבד את זה. אין מאבק בין הלן ומייבל אלא דווקא יחסי גומלין: התודעות שלהן מתחברות בקשר של איזון עדין, והלן הולכת ושוקעת בפראיות הנצית של מייבל. ככל שמייבל הופכת מאולפת יותר, ככה הלן הופכת לפראית יותר, ומתמכרת לאלימות ולאכזריות של הציד. נראה שהיא מתמסרת לחייתיות הזאת כדי שלא תצטרך להתמודד עם האסון שנפל עליה, ועם האנושיות שנכפית עליה במצב הזה. לקראת סוף הספר הרגשתי שמקדונלד מנסה לתמרן אותי לקראת עמדה של שיפוטיות שלילית כלפי המצב שלה, כאילו אני אמור לחשוב – 'היי, תתאפסי על עצמך! את לא ציפור, תתמודדי'. אבל זה לא מה שקרה. דווקא בהתרחקות מהאנושיוּת ומכל המחויבויות שכרוכות בה יש ניסיון כן וחשוף לגלות כוחות ואלמנטים בתוכה שהיא לא הכירה, שלא קשורים בהכרח למוות של אבא שלה, אלא למקום יותר בראשיתי בנפש האדם. ומעבר לזה, בעולם התחרותי והדורסני שבו אנחנו חיים יש הרבה אומץ בבחירה שלא לתפקד, ולהצליח לנתב את הדורסנות הזאת למקום החייתי ביותר שאפשר.

ז.
אחרי כל השנים האלה בעבודה בחנויות ספרים, הקסם של ירידי שבוע (או חודש) הספר קצת אבד בשבילי. מתקופה קסומה ומרגשת, חודש יוּני הפך לסיוט שכרוך בהעסקת תיכוניסטים משועממים, הקמת אינסוף ירידים ברחבי הארץ וממוצע של 70 שעות עבודה בשבוע. אבל עכשיו כשאני חושב על שבוע הספר, פתאום חוזרת לי התחושה המדגדגת הזאת. התחושה שאולי אסתובב בין הדוכנים ואמצא איזה כרך נאה ומאובק, כזה שישכנע אותי בקיומו של מרחב חדש שפשוט לא הכרתי, ושאני חייב להכיר. כמו מרגל בתוך הבית של בתיה גור בגיל 11, או אל תיגע בזמיר בגיל 14, או ההיסטוריה הסודית של דונה טארט בגיל 15, או עולם הסוף של אופיר טושה גפלה שנה לאחר מכן. או כל סדרת הסיפורים הכי מפחידים/מפתיעים/מדהימים/מוזרים שקראתי אינספור פעמים והצלחתי למצוא אותם רק בירידי שבוע הספר. אחרי שנה שבמהלכה קראתי בעיקר ספרים שקניתי באמזון או הורדתי לאייפד, פתאום הרעיון של שולחנות מלאים בכל-טוּב ספרותי נראה לי כמעט רדיקלי; לכו לדוכני ההוצאות, לכו לחנויות הפרטיות, תקנו לעצמכםן ספרים, את אלה שחיכו לכם כל השנה, אבל גם כאלה שלא שמעתםן עליהם ופשוט תפסו לכם את העין ואת הלב. חג שמח.

עוד כמה ספרים מצוינים שקראתי השנה וכתבתי עליהם כבר, או שאני מתכנן לכתוב עליהם בהמשך: Exit West של מוחסין חמיד. The Underground Railroad של קולסון וייטהד. The Sellout של פול ביטי. Swing Time של זיידי סמית. The Arab Of The Future 1+2 של ריאד סאטוף. גברים לבנים מתים של אבנר שץ. Blackass של איגוני בארט. אֵבֶל זה הדבר עם הנוצות של מקס פורטר.