לפני שלוש שנים בדיוק רכשתי מחשב Dell חתיך וחטוב, שהיה כל מה שרציתי ויותר. בשנה האחרונה הבטריה שלו הלכה ונחלשה עד שהגיעה למצב שבו היא לא מחזיקה 20 דקות בלי טעינה. התקשרתי לחברה וענה לי "ג'ון", אשר בישר לי שהבטריה שלי מתה, ושהדרך היחידה לתקן אותה היא להחליף אותה. רק מה? היא אזלה במלאי העולמי (!) של דל ואין צפי מתי תשוב. "זו שערוריה", זעקתי באוזניו, והוא הסכים, אבל מלבד להציע לי להתקשר עוד שבועיים לא היה ביכולתו לעזור. שאלתי את "ג'ון" אם הוא יודע איפה באנגליה מוכרים בטריות כאלה והוא התוודה שהוא בכלל יושב בהודו ולכן אין לו ממש איך לעזור לי.

חלפו שבועיים, ואתמול התקשרתי שוב למוקד. הפעם ענה לי "אנתוני" שמהר מאד בדק ומצא שעדיין אין במלאי שלהם את הבטריה הזאת, ורמז שלעולם לא יהיה. "מה עלי לעשות?" שאלתי אותו בכאב, והוא אמר שהפתרון היחיד שהוא יכול לחשוב עליו זה לקנות מחשב חדש. התעניינתי איך מזג האוויר שם, והוא אמר לי שחמים ונעים, ואני בתמורה אמרתי לו שהיו לנו יומיים עם קצת כחול בשמיים ושזה נחמד. לפני שנפרדנו לשלום שאלתי אותו "תגיד, אתה יכול לתת לי את הדגם של הבטריה?" והוא נתן לי רצף מספרים ואותיות חסר כל משמעות. הודיתי לו וסיימנו את השיחה בגודביי לבבי. מיד חיפשתי את הקוד המסתורי באמזון ומצאתי מה שנראה כמו בטריה נכונה. הזמנתי אותה, אבל השתדלתי שלא לטפח יותר מדי תקוות.

על אף הבטריה שבדרך, ביקרתי היום בחנות של אפל. סקרתי את המקבוקים השונים, וגמרתי בדעתי שאם מסלול הבטריה לא יסתדר, אקנה לי מקבוק אייר חדש, בצבע "אפור חלל", שהרי כידוע החלל הוא בצבע אפור. אלא שבדרך הביתה חשבתי לעצמי שאולי אני לא אתן לכוחות הקפיטליזם לנצח ושאני לא אקנה מחשב חדש, כי די כבר, כמה אפשר, ושאני אצליח להציל את המחשב שלי, ויהי מה. אני אנצח.

כשהגעתי הביתה החבילה מאמזון חיכתה לי על תיבות הדואר, ואחרי מדריך אחד ביוטיוב ושני ביקורים בטמבוריה הקרובה הצלחתי לפתוח את מעטפת האלומיניום של המחשב בכוחות עצמי. כשניתקתי את הבטריה הישנה, גיליתי מתחת למקום מושבה מצבור של שערות ארוכות שאינן שלי, על אף שהן דומות לשיער השחור החלק שלי – תזכורת פיזית מחרידה למשמעות של מייד אין צ'יינה. החלפתי את הבטריה, סגרתי את מעטפת המחשב, והנה הוא – כמו חדש.

פתחתי את הפייסבוק והתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, שכותרתו הייתה אמורה להיות "איך ניצחתי את הקפיטליזם". ופתאום אני ער לשערות האלה שעדיין מונחות מתחת למקלדת. מתחת לכל מקש, לכל אות, מונחים שרידים של אדם אחר, עבד מודרני, שבנה את המחשב הזה בשבילי. ופתאום נזכרתי במבטא של "ג'ון" ו"אנתוני" שיושבים בהודו ומדברים כל היום עם אנשים בקצהו השני של העולם עם מנעד פריביליגיות בלתי אפשרי. ופתאום חשבתי על המשלוח הזה של אמזון שהגיע תוך יום ועל כל הכוחות שאפשרו אותו. והבנתי, אני הבנתי, שאת הקפיטליזם אי אפשר לנצח.

פורסם לראשונה בפייסבוק