עונת הסיכומים עוד רגע נגמרת, ועכשיו, ברגע האחרון, כמעט באיחור אופנתי, הגיע הסיכום של ייאוּש נוח. אלא שהשנה החלטתי לעשות משהו קצת שונה. במקום להתעקש על חלוקה לקטגוריות – ספר השנה, שיר השנה, סרט השנה, סדרת השנה וכן הלאה, בחרתי את עשרת הרגעים התרבותיים הכי טובים של השנה. כי מה אם קראתי כמה ספרים מצוינים ולא צפיתי אפילו בסרט אחד ראוי לציון? ומה אם אני רוצה לדבר על שיר אחד מתוך ספר, או שורה אחת מתוך שיר, או תמונה אחת, או שני פודקסטים, או איזה רגע מתוך סרטון הופעה? כן, חלוקה לקטגוריות זה הכי בומר, ולכן, ללא סדר מסוים, בחיל ורעדה, הרי הוא לפניכםן –

רגע רגע: סיכום השנה של ייאוּש נוח לשנת 2019

1. ליזו והחליל-צד
אני חושב שזה הרגע שחזרתי אליו הכי הרבה פעמים השנה. ליזו, על עוגת חתונה לבנה ענקית, היא והרקדניות שלה לובשות לבן ועוטות הינומה, אוחזות בזרי פרחים, מבצעות את Truth Hurts, אחד הלהיטים הגדולים של השנה. זה נאמבר מעולה, אבל אז מגיע רגע פשוט מדהים. ליזו מתחילה לעשות טוורקינג ופתאום שולפת חליל צד ומתחילה לנגן בטירוף, עם כל הבנייה על הציפורניים שלה והכל, צועקת Bitch!, ואז אשכרה עושה טוורקינג תוך כדי שהיא מחללת. זה רגע כל-כך מופרע וכל-כך מצחיק, שכל הקהל פשוט נעמד על הרגליים, אפילו ריהאנה, ואני איתם. אפשר לעשות אלף קריאות פוליטיות ומגדריות לרגע הזה, לאופן שבו אישה שחורה, גופה חשוף, אוחזת בפאלוס המתכת, זה שנהוג לראות על במות של מוזיקה "קלאסית" וכו' וכו'. אבל מה שבעיקר מוצא חן בעיני ברגע הזה שהוא מפוֹצץ כל-כך הרבה בלונים של חשיבות עצמית, עם אינספור חיצים של הומור ושמחה וחן. אני מרגיש שחיכיתי לרגע הזה כל חיי, בחיי. כמה חודשים לאחר מכן, כשליזו הופיעה עם Jerome בפרסי המוזיקה האמריקאית, פתאום נהיה ברור שהיא לא רק כותבת נהדרת ומבצעת כריזמטית, אלא באמת אגדה בת זמננו.

 *

2. On Earth We're Briefly Gorgeous – אושן וונג
מבין כל הספרים שקראתי השנה, על רומן הביכורים של אושן וונג דיברתי הכי הרבה. ובצדק. וונג, משורר ניו-יורקי בן 31 ממוצא וייטנאמי כותב מכתב ארוך לאימו (היחידנית, ולה הוא בן יחיד), מכתב מלא סערה ועזוז וכעס וחרטה ובעיקר המון אהבה, מכתב שהיא לא תקרא כי היא לא קוראת אנגלית (מאוחר יותר השנה היא נפטרה, בגיל 51, ולמי שקרא את הספר מדובר בשברון לב אמיתי). מעבר לכל הנושאים העכשוויים שהספר עוסק בהם – קוויריות, הגירה, מעמד – זהו קודם כל ספר על טראומה, על זיכרון, ועל האופן שבו הגוף נושא את הדברים האלה. הנה משהו שכתבתי עליו מוקדם יותר השנה, וכרגיל, אני כל-כך צודק: "וונג הוא משורר. מתחת לפרוזה שלו מונחת כל הזמן השירה, וכשהיא קורסת, כשהפרוזה לא מצליחה לשאת את הדברים שהוא כותב עליהם, השירה בוקעת ותופסת את מקומה. זה לא ספר מושלם, יש בו עומס של דימויים מהסוג שבדרך כלל מציף ומתיש אותי, ובכל זאת, יש בו כל-כך הרבה יופי, ולצדו כמה רגעים מטלטלים ממש, בלתי נשכחים, כואבים". והנה קטע מטלטל כזה שהקלדתי בסבלנות אין קץ.

 *

3. היה זה שקט – אפרת בן צור
האלבום הזה נפלא כולו, עשוי משירים של דליה רביקוביץ אהובת הלב, לאה גולדברג, תרצה אתר ואפילו 'ויהי ערב' של פניה ברגשטיין בהקראה נפלאה של בן צור. כבר כתבתי על היכולת הנדירה של בן צור לקחת טקסטים שכתבו משוררות וכמו לגלות את הלחן שהיה צפון במילים כל הזמן. זו באמת יכולת יוצאת דופן. היא ניכרת בכל שורה בכל שיר (למשל בעל דרך הטבע המצמית), אבל יש רגע אחד בתוך "היה זה שקט" שבו שרה בן צור את המילים היפות של גולדברג:

הָיָה זֶה שֶׁקֶט אַחֲרוֹן שֶׁל קַיִץ –
צֵל קַל כְּקֶמֶט עַל מִצְחוֹ שֶׁל יוֹם.
וּשְׁנֵינוּ מוּל הַיָּם כִּנְטוֹת הַיּוֹם
יָדַעְנוּ כְּבָר, שֶׁאֵין תְּמוּרָה לַקַּיִץ.

ואז היא ממשיכה לבית הבא, "קוֹל עוֹף תּוֹעֶה נִנְעַץ בַּדּוּמִיָּה, וּכְלִימוֹן בָּשֵׁל הִצְהִיב הָאֹפֶק," וברגע הבא הקול הילדי של בן צור נוסק יחד עם המילים מלאות הציפיה: "מַה מִּתְרַגֵּשׁ וּבָא מִקַּו הָאֹפֶק?" קראתי את השיר הזה עשרות פעמים בחיי. אף פעם לא הקשבתי לו ככה. וזה מהרגעים המיוחדים האלה של אלכימיה בין מילה וצליל. אני לא יכול לחשוב על הרבה כאלה, אבל אצל בן צור בהחלט יש כמה. רק שתמשיך.

*

4. סצנת הווידוי ב"פליבג"
קצת ספוילרים לעונה השנייה של פליבג. תנו לי להגיד לכם משהו – ייתכן שזו הסדרה האהובה עלי אי פעם. ללא ספק הסדרה האהובה עלי בעשור האחרון, אם כבר מדברים. העונה הראשונה היתה מבריקה, והעונה השנייה היא יצירת מופת. מופת של כתיבה, מופת של משחק, מופת של הכל. לא הייתי משנה בה כלום. זה טקסט טלוויזיוני מבריק; באופן שבו הוא מתמודד עם כאב, עם ריקנות, עם בדידות, עם סקס, עם אובדן. התלבטתי אם לבחור בסצנת הסיום היפה-יפה ושוברת הלב, אבל בסוף החלטתי ללכת על הסצנה שבה פיבי-וולר ברידג' (המכונה 'פליבג') יושבת בתא הווידוי, לצד הכומר החתיך, ומתחילה בווידוי שהופך להיות מונולוג יפהפה שאם יש קול בעולם הזה שהוא קולו של דור, אזי שזה הקול הזה: "אני רוצה שמישהו יגיד לי מה ללבוש בבוקר. אני רוצה שמישהו יגיד לי מה לאכול. מה לאהוב. מה לשנוא. ממה לזעום. למה להאזין, איזו להקה לאהוב, לְמה לקנות כרטיסים, על מה להתבדח, על מה לא להתבדח. אני רוצה שמישהו יגיד לי במה להאמין, למי להצביע, ואת מי לאהוב, ואיך להגיד להם את זה. אני פשוט חושבת שאני רוצה שמישהו יגיד לי איך לחיות את חיי, אבי, כי נראה לי שעד כה עשיתי את זה לא נכון".

*

5. שיר אחד – חומות חימר
ייתכן שזה השיר היפה ביותר בעברית. לא משנה כמה פעמים האזנתי לו, הוא עדיין מטלטל אותי באופן כמעט פיזי. הפודקסט הזה שמלמד כיצד השיר הזה נכתב, במפגש בין הטקסט המצמית של רחל שפירא, ללחן קורע הלב של מרגול ולעיבוד של ירוסלב יעקובוביץ שגם עשה את החיבור ביניהן. אלה 20 דקות שמצליחות לגעת בכל-כך הרבה נושאים, בנשיות בתוך קהילה סגורה, בהתנשאות שסבלה ממנה המוזיקה המזרחית במיינסטרים הישראלי ובעיקר האופן שבו מוזיקה מצליחה לחצות גבולות ומגזרים ועדות ויבשות. והרגע הזה, ב14:30, כשמרגול מסבירה את המבנה המיוחד של המנגינה ואז פשוט מתחילה לשיר תוך כדי ההסבר, זה רגע שמצליח איכשהו לפרוט את כל היופי והכאב שיש בשיר הזה והרבה מעבר לו. להאזין ולמות.

(עוד אחד: שמתם לב שפתאום דולי פרטון נמצאת בכל מקום? ובצדק. הפודקסט Dolly Parton's America הוא חובת האזנה, לא רק בגלל שמדובר בהסכת ברמה הכי גבוהה שיש, אלא כי דולי פרטון היא מוזיקאית אדירה ואישיות מהפנטת וכל פרק חושף עד כמה. אפרופו ליזו והנגינה שלה בחליל עם הציפורניים המפלצתיות האלה, גם חלק מהקסם של פרטון הוא השבירה של הניגוד הזה בין מה שנחשב לטראשי ובין הדימוי הטהור והמטופש של אמן ויוצר. תתחילו בפרק על Jolene, ואני מבטיח שתרצו להמשיך).

*

6. שמח – אהרן שבתאי
פתחתי דלת ועמדתְ שם, הספר האחרון של אהרן שבתאי, מושלם בעיני, מושלם במובנה המקורי של המילה. אבל השיר הזה, שאני מכיר אותו כבר כמה שנים אבל סוף סוף יש לי אותו כרוך בתוך הספריה שלי, השיר הזה הוא נס קטן בעולם. לא רוצה לכתוב יותר. קראו.

שמח

אַהֲרֹן מְדֻכָּא,
אֲבָל נִשְׁאָר שָׂמֵחַ

כִּי זֶה הָאֹפִי שֶׁלּוֹ,

הוּא אָדָם
עָשׂוּי לְשִׂמְחָה

זֶה כְּמוֹ הַחֹשֶךְ
שֶׁמְּכַסֶּה עַגְבָנִיָּה

כָּל הַחֹשֶׁךְ שֶׁבָּעוֹלָם
מְכַסֶּה עַגְבָנִיָּה

וְהָעַגְבָנִיָּה בַּחֹשֶךְ

אֲבָל הַחֹשֶךְ הוּא חֹשֶךְ
וְהָעַגְבָנִיָּה עַגְבָנִיָּה

*

7. אנני ליבוביץ' מצלמת את רופול לVouge
רופול צ'רלס פעם אמר שכל פעם שהוא ממצמץ בריס המלאכותי שלו זו הצהרה פוליטית. רופול, אולי הדראג קווין המפורסמת בעולם, הפך בשנים האחרונות למפלצת רייטינג ומשאבת פרסים, תעשייה שמגלגלת מיליונים רבים בשנה, ומנפיקה כמה עשרות כוכבות דראג בכל עונה של המירוץ לדראג. השנה היו למעשה שלוש עונות של התוכנית – אולסטרז 4, עונה 11 והמירוץ לדראג UK. ומדובר בריאליטי על דראג קווינז, כן? יש לי הרבה ביקורת על התוכנית הזאת, על סוג הדראג שהיא מייצרת, על החסות שהיא נותנת להומו-צרכנות, ועל החיבוק החם שהומואים מסוג מסוים מקבלים מהמיינסטרים – והסיבות מאחורי החיבוק. ובכל זאת, התמונה הזאת הזכירה לי את הפוליטיקה העמוקה ומעוררת ההשראה של רופול, את ההשפעה העצומה שלו על קבלת להט"ב ודראג, על הייצוג המגוון בתוכנית – יותר מכל תוכנית אחרת, ובעיקר את האופן שבו הוא כותב היסטוריה. היסטוריה להט"בית, היסטוריה שחורה. מעבר לזה שמדובר בגבר שחור בשמלה ופאה שמצטלם למגזין האופנה החשוב בעולם כאילו כלום, כל פרט בצילום הזה מושלם – החל מהמחווה האופנתית, חיבור בין האצולה השחורה של דרום ארה"ב בחצי הראשון של המאה ה-20 למלכה אליזבת הראשונה, דרך הראסטות שאסופות בפנינה ועד המבט המלכותי של רופול. קוראים לזה היסטוריה.

(עוד אחד: התצלום הזה של דיוויד הוקני וג'וני מיטשל אוחזים ידיים בתערוכה שלו המס את לבי. איזו חברות יפה).

*

8. סצנת השחזור ב"לשבור את הקרח 2"
ספוילר קטן ללשבור את הקרח 2. לא צפיתי בהרבה סרטים השנה, ורוב אלה שכן צפיתי בהם לא היו טובים במיוחד. מצחיק להגיד שהיחיד שהצטיין היה סרט ההמשך לפרוזן, שלא רק שלא נפל מהסרט הראשון, אלא גם עלה עליו בכמה רמות. מעבר לדמויות המצוינות, התסריט מתעסק באופן רדיקלי כמעט ברעיונות של תיקון מהצד הרע של ההיסטוריה, בחשיבות של ארכיון וזיכרון ובחיבור בין קוויריות ודה-קולוניזציה. כן. יש בסרט לא מעט סצנות מצוינות, אבל יש סצנה אחת מבריקה שבה אולף, איש השלג, משחזר בדקה את עלילת הסרט הקודם. זה רגע שובה לב של re-enactment קולנועי שמראה לא רק את האופן שבו דיסני יוצרת לעצמה מיתולוגיה פנימית אלא גם את האופן שבו אנחנו מספרים היום סיפורים. אין את הסצנה הזאת ביוטיוב עדיין, ולכן במקומה – השיר הכי יפה בסרט:

*

9. הסצנה עם דוני האתווי ב'אופוריה'
קצת ספוילרים לאופוריה. הסדרה הזאת העיפה לי את המוח. לא רק בגלל הנושאים שהיא עוסקת בהם (סקס, בדידות וסמים אצל בני נוער) אלא בעיקר בגלל האופן שבו היא עשתה את זה. מדובר בשיא אסתטי, שמצליח לחפות גם על המקומות שבהם התסריט קצת עייף או מזייף. ציפיתי בשבעת הפרקים הראשונים כמו בבולמוס חסר שליטה, אבל עם הפרק האחרון משומה חיכיתי. אולי כי ידעתי שזה משהו ששווה להמתין לו. זה פרק מרסק ויפהפה בכל כך הרבה מובנים, אבל הרגע הזה שבו התחיל להתנגן A Song For You של דוני האתווי, שמי שעוקב אחרי הבלוג הזה יודע שמדובר באחד השירים האהובים עלי בעולם כולו, זה רגע שטילטל את כולי וכמו אמר לי: יש פה מישהו שמדבר בשפה שלך. זו סצנה קורעת לב שמספרת בשלוש דקות את הסיפור של רו, הדמות הראשית, ואת תהומות ההרס העצמי שלה. תהומות שאינן שונות כל כך מאלה של אותו זמר ששר ברקע. צמרמורת.

*

10. How We Fight For Our Lives – סעיד ג'ונס
לסעיד ג'ונס קראתי "ילד שנולד ממרובע-אהבים של ג'יימס בולדווין, טא-נהסי קואטס, רוקסן גיי וקארדי בי". כמו וונג גם הוא משורר, גם הוא הומו וגם הוא בן-יחיד לאם יחידנית. וגם הוא, במובן מסוים, כותב לה. אבל הם שונים כל-כך בסגנון. הנה משהו שכתבתי עליו: "בכתיבה כנה, ישירה, לא מתנחמדת, אכזרית לרגעים, ובכל זאת מלאה ברוך וחמלה והומור, ג'ונס מתאר רגעים מכוננים בהתבגרות שלו – הפעם הראשונה ששמע את המילה 'איידס', הפעם שאמא שלו תפסה אותו מתכתב עם גברים בחדרי צ'אט מפוקפקים, ההתנסות המינית הראשונה שלו בתא שירותים ציבוריים. אבל ג'ונס מתאר לא רק את המאבק להתבגר בסביבה שלא מקבלת אותו, אלא גם את משרטט את אחד הטקסטים המבריקים שקראתי על הדבר המשונה הזה שקורה כששני גברים נפגשים; את האלימות, את התשוקה, את החיזור חסר הבושה שאין לו אמא ואבא". זה טקסט שהפואטי והפוליטי בו שלובים אחד בשני באופן מרתק, טקסט שלוקח את רוח הזמן בנושאים של מגדר וגבריות וסקס וגוף ומצעיד אותה כמה צעדים קדימה. והנה קטע חזק ויפה מהספר שהקלדתי אף אותו.

*

עוד כמה רגעים מצוינים שהשעה המאוחרת מונעת ממני לכתוב עליהם בפירוט: חברה – תהילה חכימי, גג עץ – הילה להב, נבדה – מיטל זהר, הקליפ הזה של מוזס סאמני, ארץ אחרת – ג'יימס בולדווין, סצנת הנאום של עדינה מתוך עדינה ואסתר – נגה אלבלך, וכמובן הלהיט המפלצתי של בילי אייליש – Bad Guy.