לא תמיד צריך סיבה. לפעמים זה פשוט קורה. נוחת, מלמעלה. זה לפעמים קצת חסר שם. זה חסר פנים. זה חמקמק. אבל הוא שם, או-הו, ועוד איך. קמים איתו בבוקר. זה יושב על החזה. זה שוחה בעיניים. זה שואב את האנרגיה. חרדה? דיכאון? באסה? ראמה? חורף? יש לו כל מיני פנים. אבל גם כשלא מזהים אותם, הוא שם. תסמכו עליו.

עבור הזה הזה, הכנתי מדריך שמורכב מספרים, אלבומים ושירים (וגם קצת קולנוע וטלוויזיה) שיעזרו להתמודד עם החושך. המשך ישיר לשלא נדע, חלק א': המדריך התרבותי למתאבּל הטרי ושלא נדע, חלק ב': המדריך התרבותי לשבור-הלב הטרי. המדריך הזה נוקט בגישה קצת שונה מהשניים הקודמים. שניהם היו מכוונים למטרה ספציפית. לאירוע. אבל בעוד ששם הלכתי על שיטת אגרוף-בבטן-בעיטה-לצלעות, מתוך מחשבה שצריך קודם לצלול עמוק לפני שמצליחים לעלות לפני השטח, כאן הלכתי על משהו קצת אחר. כאן המטרה היא לעזור לטפס החוצה. לעזור לקחת קצת אוויר. לעזור להתנחם. להזדכך. לשמוח. עד כמה שאפשר.

כמה מילים לגבי שמחה: הדבר המשונה עם שמחה הוא שלרוב קשה להאמין לה. כשאני שומע שיר שמח-מדי, שיר שמטיח את השמחה שבו, שמתפלש בענני צמר גפן ורודים ומדלג בין בועות סבון, אני מתעצבן. לא כי אני רוצה שאחרים יסבלו, חלילה, אלא כי המחשבה שהשמחה שלך א-לה "דונ'ט סטופ מי נאו קוז איי'ם הבינג סאץ' א גוד טיים" עלולה פשוט להידבק בי ולחלץ אותי מהדרעק שדרכתי לתוכו פשוט מרתיחה. תיחנק עם השמחה שלך ותעזוב אותי בשקט.

כי בשמחה ובנחמה יש ממד חמקמק. שמחה אמיתית יש בה שפריץ של עצב. ולפעמים יותר משפריץ. זה כמו חיסון שמכיל קצת מהנוגדנים של הארס המקורי. שמחה אמיתית זה לא לשכוח מהצרות, מזה שיש כאב, אלא לזכור את הכל, ובכל זאת להצליח לתפקד, לשמוח. אבל חלס עם כל דיבורי העזרה-עצמית האלה. בואו ניגש לעניין.

קודם כל דיסקליימר קטן. בשבוע שעבר ערכתי סקר מאד רציני ומקצועי (בסטורי) לגבי השיר יש לי סיכוי של אביתר בנאי, כשיש שתי אפשרויות: מדכא או מנחם. הרוב חשבו שהוא מנחם (גם אני), אבל זה היה רוב קטן מאד. וזה מעניין איך שיר אחד יכול לנחם מישהו אחד ולדכא מישהו אחר. רוב השירים והספרים ושאר הדברים שמופיעים כאן בפוסט הם מהסוגה הזאת. אז שימו לב: לא מדובר בפוסט של מוזיקה כיפית וספרות קלילה. לא באנו להרים.

הרשימה מורכבת מההמלצות האישיות שלי, כלומר הדברים שאני אוהב, אבל הוספתי גם רשימת המלצות שקיבלתי מאחרים. אשמח לקבל עוד המלצות. בנוסף, עמלתי על פלייליסט מנחם ומרגש ומעורר ומשמח, עם שירים מהפוסט ועוד הרבה אחרים, ביוטיוב וגם בספוטיפיי.

גם הפעם הכנתי גם קובץ קטן עם שירים (מלשון שירה) משמחים ומנחמים. תמצאו בו שירים של אמיר גלבע, אהרן שבתאי, לאה גולדברג ועוד. 

אז אחרי כל ההקדמות וההתנצלויות, אני מגיש בפניכםן את המדריך התרבותי למצוברחת ולדכאוני. ושלא נדע, כן?

The Shins – Wincing The Night Away
פעם לפני הרבה שנים שמעתי שיר שנכנס לי למערכת הדם. לשיר הזה קוראים "איבר רפאים" ושרה אותו להקה בשם "השוקיים", שלסולן שלה יש את אחד מחמשת הקולות האהובים עלי בעולם. הכרתי אותם כבר בזכות New Slang היפהפה (שיר שמופיע בפסקול של גרדן סטייט, סרט ששייך לרשימה הזאת במידה רבה) אבל משהו בלחן של שיר הרפאים הזה, הסחף הגלי, הקצת ביץ'-בויזי, פשוט עירבב לי את זרם הדם. קניתי את האלבום הזה וגיליתי את הלהקה המשמחת ביותר בעולם. עם הלחנים הכי יפים. עם תוף המרים הזה ברקע שקשה לי שלא לחייך כשאני שומע אותו (מי ידע שתוף מרים יכול להיות כל-כך יפה?). אני אוהב כל שיר באלבום האדיר הזה, מרומם הנפש.

*

ג'. ד. סלינג'ר – פראני וזואי
זו בחירה מתמיהה, אני יודע. בשתי הנובלות האלה יש הרבה עצב, הרבה משברים, התמוטטות נפשית. ובכל זאת, זה ספר שמלמד כל-כך יפה איזה מקום יש לספרות בחיים שלנו, ואיך למרות ההשפעה ההרסנית שיכולה להיות לאינטלקט ולחוכמה על הנפש האנושית, היא גם יכולה לחלץ אותה מתהומות. וזה אולי הדבר הכי משמעותי שלמדתי מהספר הזה, איך לצאת ממשבר, עמוק ככל שיהיה. ספר משנה חיים.

*

קורין אלאל – מעיין
יש לשיר הזה כמה ביצועים, בכולם משולבת קורין אלאל איכשהו, וכולם נהדרים. זה שיר כל-כך מבריק באופן שבו הוא מתייחס לפחד וחרדה. המילים של חנה גולדברג כאילו פשוטות:

כשהרוח
בנשמתך פורעת
כשבחושך
אתה יושב לבד
כשהשמש
לא מנסה לגעת
כשהפחד
אוחז בך לאט

כשצוחקת
מכשפת היער
כשצורח
עורב על החלון
מתקרבת, והיא חדה כתער
מתגנבת
איזו תחושת אסון

היא מתארת את הרגע הזה המבהיל, האסוני, האיום, שלאו דווקא כרוך בתלאות המציאות, אלא ברוח, בחושך, בתחושה. אבל דווקא ברגע הזה בוקע איזה יופי. איזה כח. איזה פרץ של מים טובים.

אז מתוכך
פורץ מעיין
הוא מתגבר ומתגבר
ואז אתה
חזק
יותר חזק.

*

אופטימיות היא שם המשחק
תתעלמו מהשם הדבילי. זה סרט יוצא דופן, עם שתי דמויות יוצאות דופן. כל אחת מהן מתמודדת עם הבורוֹת שלה, לכל אחת מהן יש נוירוזות מפה ועד פתח תקווה, אבל הן מצליחות לנסח שפה משותפת, בכמה מהדיאלוגים הכי יפים ואנושיים ומנחמים שזכורים לי בקולנוע העכשווי. אם לא צפיתם, צפו. אם צפיתם כבר, צפו שוב.

*

ביל ווית'רס
לפעמים אני לא מצליח להאמין שאדם אחד כתב כל-כך הרבה שירים שהפכו למיתולוגיה. כן, יש לו את הקול הנעים הזה, הלא מתאמץ, אבל מה שהופך את ביל וויתרס לענק זו יכולת כתיבת השירים הפשוט בלתי-נתפסת שלו. Lovely day, Just The Two Of Us, Grandma's Hands, הרשימה לא נגמרת. ולכן ההמלצה כאן היא לא על שיר מסוים או על אלבום, אלא פשוט על אדם. על אמן אחד שיודע לכתוב שירים שכל מהותם היא שמחה. ויש בו בדיוק את האיכות הזאת שהזכרתי בהתחלה, של עצב דק שנמצא ברקע, של פחד, כל אלה לא נעלמים כשהוא שר, אבל השירה שלו גורמת לי להאמין שאפילו שיש אותם, הכל יהיה בסדר.

*

באפי ציידת הערפדים, עונה 6
שימו לב יש כאן ספוילרים. כל מי שצפה בסדרה יבין במה מדובר. כל מי שלא צפה, ובכן, אתם צריכים להתבייש. בסוף עונה 5, אחרי תקופה איומה בחייה והתמודדות עם המוות של אמא שלה (בפרק יפהפה כשלעצמו), באפי מתה, שוב. בתחילת העונה השישית וילו והחברים שלה מקימים אותה לתחייה. אבל משהו שלא בסדר. והרי ברור שמשהו לא יהיה בסדר, איך אתם הייתם מתמודדים אם אמא שלכם הייתה מתה, ואז אתם הייתם מתים, ואז היו מקימים אתכם לתחייה? סיוט. ובאמת באפי נכנסת לדיכאון, והאופן שבו הסדרה מתמודדת איתו הוא פשוט מופת של הבנה ואמפתיה וחברות. התסריט של "באפי ציידת הערפדים" תמיד היה מבריק, אבל בעונה השישית הוא מגיע לשיאים חדשים כשהוא משתמש בכל האירועים העל-טבעיים כדי לדון, בצורה מעמיקה, בדיכאון, בחברות, באובדן, במוות ובחיים. אחד הפרקים הנפלאים בעונה (ובסדרה, ובתולדות הטלוויזיה) הוא !Once More, With Feeling, פרק המחזמר שהפך מזמן לפולחן. בפרק הזה השירים מאפשרים לבאפי לחשוף את זה שהיא בעצם לא רצתה לחזור לחיים. שכפו את זה עליה. "לא היה שום כאב, לא פחד, לא ספק, עד שהם תלשו אותי מגן עדן", שרה באפי, "אני חיה בגיהנום, כי גורשתי מגן עדן. אני חושבת שהייתי בגן עדן". מתי בפעם האחרונה ראיתם סדרה שמתמודדת עם כזו תהום? אבל דווקא מתוך הרגע הזה באפי מוצאת נחמה. בחברות. במשפחה. בכאב. אין כאן איזו תובנה מתקתקה ומרחיקת לכת שאפשר לאמץ כציטוט לאינסטגרם, אבל יש כאן הבנה מעמיקה שאלה החיים. ועם זה נעבוד. אולי זה המקום להגיד שהתלבטתי ארוכות אם להכניס את ריק ומורטי לרשימה, שמצד אחד כל כולה דיכאון קיומי, ומצד שני יש בה איזה ממד מזכך ומשחרר, עבורי. אז הנה, לשיקולכןם.

*

ג'יי קיי רולינג – הארי פוטר 
הארי פוטר זו רק דוגמה. זה יכול להיות כל סדרת ספרי ילדים או נוער, כל סדרת פנטזיה שקראתם מזמן ובא לכן לקרוא שוב. כל ספר ילדים שנכנס לכם ללב. רוב הסרטים של דיסני. הרעיון הוא לחזור לחיקן החם והמנחם של דמויות שאנחנו כבר מכירים, ואוהבים. של סיפור שאנחנו יודעים איך הוא מסתיים. שברור מי הטוב ומי הרע. עבורי הארי פוטר זו ספרות הנחמה האולטימטיבית. בתקופות קשות, בימים של חושך, כל מה שאני רוצה לעשות זה להתכרבל עם שבעת הכרכים ולקרוא אותם מהתחלה ועד הסוף. וכבר עשיתי את זה כמה עשרות פעמים, אני יכול לגלות לכםן. כשאין זמן, כשאין כוח, גם הסרטים עושים עבודה טובה. בינג' נחמה. (עוד מתאימים כאן: רואלד דאל – מטילדה, ג'ין ובסטר – אבא ארך רגליים, אלואיז מקגרו – ילדת הגבעות).

*

George Harrison – All Things Must Pass
כבר משם האלבום אפשר להבין עם מה יש לנו עסק. כולם יודעים שג'ורג' הריסון הוא החיפושית הכי טובה, עם השירים הכי יפים (ומי שלא מסכים, זה בסדר, מותר לך לטעות). יש כאן כמה רגעים מוזיקליים מושלמים, כמו שיר הנושא של האלבום, שפותח את צינורות הנשימה ומרחיב את כלי הדם ומזכיר שהכל בסוף עובר. וכמו My Sweet Lord שהוא ממתק נעים ומנחם. וכמו Beware Of Darkness שהוא אחד השירים הכי יפים בעולם, שמזהיר בשקט ובעדינות מפני החושך, מבלי להבהיל. באמפתיה. בהבנה. וכל מילה בו – אני לוקח. לא באנו לכאוב.

Beware of sadness
It can hit you
It can hurt you
Make you sore and what is more
That is not what you are here for

*

דיוויד פוסטר וואלאס – ילדה עם שיער מוזר 
לטעמי האוסף הטוב ביותר שלו. שוב, גם כאן יש עצב גדול ובלתי נסבל לרגעים ("ניאון ותיק וטוב". שמע ישראל), ובכלל המחשבה על וואלאס וההתאבדות שלו היא לא בדיוק מעיין של שמחה. ועדיין יש כאן נחמה, בניסיון. במאבק. בנשמה. בקול שלו, הכן, שמנסה לקרוא את העולם, מנסה לתת לו פרשנות דרך המילים שלו. מתעקש למצוא בו תקווה. אמרתי את זה פעם ואגיד את זה שוב – דיוויד פוסטר וואלאס הוא החבר הספרותי הכי טוב שיש.

*

Carole King – Tapestry
אחד האלבומים שאני מאזין להם הכי הרבה. יש בו גם שירים עצובים לאללה, כמו So Far Away (נוט-סו-פאן-פאקט: זה השיר שאיימי ווינהאוס ביקשה שיושמע בלוויה שלה) וגם Will You Still Love Me Tomorrow? (פאן-פאקט: לאיימי יש ביצוע נהדר לשיר הזה), ובכל זאת הסחף של האלבום הזה הוא משמח כל-כך, טהור, יפה. קרול קינג היא אחות. הקול שלה הוא פשוט ומתוק וחם ומשכנע באמת שלו. אז גם כשהיא שרה שורות שבדרך כלל מרתיעות אותי, כמו "אתה הולך לגלות שאתה יפה כמו שאתה מרגיש", אני מאמין לה. אחות, אמרתי לכם.

*

ליטל מיס סאנשיין
כמו באופטימיות היא שם המשחק, כל אחת מהדמויות בסרט הזה – בני משפחה אחת – נושאת איתה מטען עצום של חרדות ודיכאון וכאב ופחדים. הם נוסעים יחד לתחרות "מין סאנשיין הקטנה" – תחרות יופי מחרידה לילדות – כדי שאוליב בת השבע תוכל להשתתף ולהציג את הריקוד שלימד אותה סבהּ, שמכור להרואין. הנסיעה ארוכה ומתישה, וגם כשהם מגיעים לתחרות, הדברים לא בדיוק מסתדרים, אבל האופן שבו המשפחה הזאת מתמודדת עם מה שעובר עליה, האופן שבו היא מתפרקת ואוספת את עצמה מחדש, שווה הכל. אחד הסרטים הכי משמחי לב בעולם, כולל סצנת ריקוד מיתולוגית אחת.

*

שלום גד – להישאר בחיים
שלום גד הוא לא הזמר הכי משמח בעולם. אבל כשהוא משמח, זה על אמת. לשיר הזה יש הצעה רדיקלית: להישאר בחיים. כי לב שבור זה לבני עשירים, ועצב זה לנסיכים – אנחנו עסוקים מדי בלא למות, כי יש ראיון עבודה, ויש תעודת לידה, ויש מפוחית בארנק ועוד כל מיני דברים שמזכירים לנו שאנחנו פשוט צריכים לחיות, כל השאר זה מותרות. לא ייאמן כמה המחשבה הזאת מנחמת, בעיקר כשהיא עטופה בעיבוד קצבי ואייטיזי מרומם נפש. וכמובן שאי אפשר גם שלא להזכיר את סוף המדבר שלו, שיר ששורת הפזמון שלו היא תרופה בפני עצמה: "בסוף המדבר יש ים, יש ים בסוף המדבר". מה עוד צריך לדעת?

*

Maggie Nelson – The Argonauts
כתבתי על הספר הזה כמה פעמים, ולכן, ברשותכםן, אקמץ הפעם במלים. רק אגיד שהאופן שבו הספר הזה מתעמת עם הרעיון שאולי מילים לא מספיקות, שאולי אי אפשר באמת לייצג באמצעותן רעיונות כמו אהבה ומוות, פשוט מחזיר את האמון במילים. גם Bluets שלה, שמהרהר דרך קטעי פרוזה שירית באבל ויופי ועצב ואובדן, והצבע הכחול – שייך לרשימה הזאת.

*

Clairy Browne & The Bangin' Rackettes – I'll Be Fine
בגדול השיר הזה הוא כמו דגימת DNA מושלמת של כל המדריך הזה. הוא כל מה שאני מדבר עליו. כל מה שאני מאמין בו. לחן שמח, נקישות אצבע, פסנתר קופצני, ומנטרה שחוזרת על עצמה בפזמון – "אני אהיה בסדר, כן, ואלוהים הטוב יודע את זה". בבתים הזמרת מספרת על כל מיני דברים שעוברים עליה, שמכאיבים לה, אבל זה לא משנה. אני אהיה בסדר. אני אתגבר. ותודה לסדרה Please Like Me שזה שיר הנושא שלה ובזכותה אני מכיר אותו (ושגם היא, במידה מסוימת, מתאימה לכאן).

*

Nick Drake – Saturday Sun
ניק דרייק הוא לא חבר טבעי ברשימה כזאת. למעשה צריך לאסור עליו את הכניסה לכאן. אבל דווקא בגלל זה השיר הזה, שחותם את Five Leaves Left שובר הלב, כל-כך מתאים כאן. הוא מתאר רגע פשוט מאד, של שמש שהפציעה פתאום בשבת בבוקר, ואף אחד לא ידע מה לעשות. ניק דרייק הוא בכל זאת ניק דרייק, ובסוף השיר השמש הופכת לגשם, ועדיין, לרגע החם והיפה הזה בשיר יש את אותה השפעה של שמש חורפית שמתפתאמת לה בשבת בבוקר ומצליחה לגאול את הנפש מהקיפאון, גם אם רק לכמה דקות. גם לOne Of These Things First שלו יש אפקט כזה. 

*

אָלי ברוש – הגזמה וחצי
ספר מופרע ומצחיק וכואב ונוגע ללב, וככל הנראה אחד הטקסטים החכמים והמפוכחים שקראתי על דיכאון, למרות שמדובר בקומיקס. ברוש משרטטת דיוקן מצמית של הדיכאון החריף שפשוט תקף אותה יום אחד, ודרך חזרה לזכרונות ילדות ולהתמודדויות שלה עם משברים היא מנסה לרדת לשורשיו ולהבין מאיפה הוא בא. האיורים, שנעשו בתוכנת 'צייר', הם לא פחות מגאוניים.

*

Judy Garland & Barbra Streisand – Get Happy/Happy Days
בשם השיר הזה, שהוא בעצם מאש-אפ של שני שירים, המילה Happy מופיעה פעמיים, מה שכביכול משייך אותו לרשימת ה"שמח-מדי-צא-מחיי-מיד". ובביצוע המקורי של Happy Days סטרייסנד באמת קצת עננית וחסרת דאגות מדי לטעמי. אממה? ג'ודי גרלנד היא כל כולה אישה דאגה, אישה כאב, אישה תהום. וכשהיא יושבת ליד סטרייסנד פתאום גם המילים שלה מקבלות משמעות, ואמת. וכשהיא שרה "קרא הללויה, קדימה, היה שמח", מתוך הקול היפה וידוע הצער-שלה אני לא יכול שלא להקשיב לה. להאמין לה. ולשמוח.

 *

ולצד לספרים שכבר הוזכרו, הנה מדף ספרי הנחמה האולטימטיבי, שאת חלקו קראתי ואת רובו עדיין לא. מוזמנים.ות להציע רעיונות נוספים:

אבנר שץ – גברים לבנים מתים. חזי לסקלי – באר חלב באמצע עיר. אדוארדו מנדוסה – תעלומת הקבר המכושף. אברהם חלפי – שירים. גרהם גרין – מסעותי עם דודתי. סטלה גיבונס – חוות קולד קומפורט. ג'רום ק. ג'רום – שלושה בסירה אחת. נטליה גינצבורג – מיקלה שלי. וירג'יניה וולף – הגלים. אמיל חביבי – האופסימיסט. טרי פראצ'ט – מורט. מנדלי מוכר ספרים – מסעות בנימין השלישי. איראג' פזשכזאד – דודי נפוליאון. אביגדור דגן – בינת השכוי. סרחיו ביסיו – בורחסטיין. טום רובינס – איך גורמים לאהבה להישאר. ולדימיר נבוקוב – פנין. אינגוור אמביורנסן – אחים בדם. ויליאם סארויאן – הקומדיה האנושית. דאגלס אדמס ומארק קרווארדיין – הזדמנות אחרונה לראות. דאגלס אדמס – מדריך הטרמפיסט לגלקסיה. איבן גונצ'רוב – אובלומוב. מירנדה ג'ולי – אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך. וולטר – קנדיד. פ. ג'. וודהאוס – טוב ויפה, ג'יבס. ג'ראלד דארל – משפחתי וחיות אחרות. מיכאל ויווג – השנים הנפלאות בזבל. טוני מוריסון – שיר השירים אשר לסולומון. אלכסנדר לויד – ספר השלושה. דיאן סטרפילד- הסיפור השלושה עשר. נגה אלבלך – אסתר ועדינה. בוריס ויאן – צל הימים. אליס ביאלסקי – ראינו לילה. רומן גארי – עפיפונים. אוקטביה באטלר – סדרת Earthseed. פין – מר אל כאן אנה. ניק הורנבי – נאמנות גבוהה. צ'רלס דיקנס – דיוויד קופרפילד. דיאנה ווין ג'ונס – הבריון של ארצ'ר. דויד גרוסמן – מישהו לרוץ איתו. כריסטופר מורלי – פרנסוס על גלגלים. חנה גרין – מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים. אורסולה לה גווין – סדרת ארץ-ים (ובייחוד הקברים של אטואן). קורט וונגוט – ארוחת בוקר של אלופים. טאריי וסוס – ארמון הקרח. אלן דה בוטון – פילוסופיה – מדריך לאושר.

*

מילה לגבי הפלייליסט: כאמור, לא מדובר בפלייליסט מרים. יש פה לא מעט שירים קצביים ואפילו רקידים, אבל גם כאלה שהרבה אנשים יגידו שהם מדכאים. אבל בעיני גם באלה העצובים יותר יש נחמה. בכל מקרה, האזינו באחריות (ועדיף בשאפל).