1.
לא מזמן שיניתי את דעתי. זה לא דבר שקורה הרבה. אני לא מתכוון לתהליך ממושך שבו מחשבה על דבר מסוים נוסעת לכל מיני כיוונים מהמקום הראשוני שהיתה בו ומגיעה ליעד אחר, אלא על רגע אחד שבו הדעה לגבי משהו מסוים משתנה. היא היתה משהו אחד, ועכשיו, לפתע, היא משהו אחר.

2.
זו תחושה משונה, לשנות דעה. באנגלית, הביטוי מכיל בתוכו את הדרמה שבפעולה הזאת: to change your mind, לשנות לא רק את הדעה, אלא את התודעה, את הנפש. יש בשינוי הזה ממד מרענן וחדש, כזה שנושא איתו מצד אחד חרטה ואפילו תוכחה כלפי אותו עצמי ישן ושוגה אבל אלה נעלמים בצל ממד מסוים של שליחות, של בשורה. מין הוד כזה: פעם חשבתי משהו, אבל טעיתי, והיום אני יודע טוב יותר. הייתי לוט בערפל, הייתי שיכור, סומא, דעתי הייתה עכורה ועכשיו היא צלולה. התפכחתי. איי ווז בליינד באט נאו איי סי, ביצ'ס.

3.
לזיידי סמית יש מאמר נהדר שכותרתו Some Notes on Attunement, בתרגום חופשי וגס: כמה הערות על התכווננות, על כיוון מחדש. היא כותבת על מערכת היחסים ההפכפכה שלה עם המוזיקה של ג'וני מיטשל, ובעיקר עם הקול שלה; "ואז היא היתה שם, לפתע: קול נוקב, מין יללה – אישה לבנה, מייללת, שרה תווים לא קשורים. לא מכווננת – לא שום דבר שהצלחתי לקרוא לו 'מנגינה' באותו הזמן". היא מתארת את הסבל שהיה כרוך בלהאזין לשירת הפלצט של מיטשל ואת מבטי התוכחה שהיתה מקבלת מחבריה חובבי המוזיקה שפשוט לא הצליחו להבין מה לא בסדר איתה. "אבל זאת ג'וני!", הם הזדעזעו, אבל לא משנה כמה ניסו לשכנע אותה וכמה פעמים ניסו להשמיע לה את השיר שבהכרח ישנה את דעתה – היא לא הצליחה לסבול את הקול שלה. אלא שאז משהו השתנה אצלה. פתאום היה איזה קליק. פתאום, ברגע אחד, היא התחילה לאהוב אותה. וכשהיא מביטה אחורה, מזמזמת בהנאה שירים מתוך Blue, היא מבולבלת. "אני באמת לא יכולה להבין את השפה של ליבי הקודם. מי היה הבנאדם הזה?" היא מצטטת את המשורר הבריטי ויליאם וורדסוורת' שמנסה לחדור לגרעין הזיכרון של מי שהיה בעבר, ללא הצלחה, וכותב "אינני יכול לצייר מה הייתי אז". הוא לא מצליח להבין מה היה קודם, לפני שהפך למה שהוא עכשיו.

5.
זה מוזר לחשוב על עצמך הישן, הטועה, ועל זה החדש, הכה-צודק, כרצף של אותו אדם, של אותה יישות. איך זה יכול להיות? איך שניהם ממוקמים על אותו רצף? כשמישהו משנה את דעתו בסרטים או בספרים זה בדרך כלל כתוצאה של תקרית דרמטית כלשהי: מישהו מת; מישהו כמעט מת; דמות ישנה מהעבר שבה וחידדה את דעתו; ואם מדובר בסרט, ודאי יתנגן ברגע ההבנה הזה גם שיר מעורר השראה. ואם זה מחזמר – זה יהיה כמעט תמיד הנאמבר העוצמתי והחזק ביותר – כמו Don't Rain On My Parade או Defying Gravity או I'm Changing.

6.
הרגעים האלה, הדרמטיים, מעוררי ההשראה, מעודדים אותנו לחשוב שהדעת מונחת על רצף לינארי. בקו שהולך קדימה עם הזמן. אם חשבתי X ועכשיו אני חושב Y, סימן שY יותר מתקדם מX. ואם לפני שנה הייתי בנקודה הזאת, והיום אני בנקודה הזאת, סימן שהתקדמתי. שהעמקתי. שהתפכחתי.

7.
יש בשיח הציבורי והתרבותי היום ערך גדול להתפכחות. לאנשים שחשבו פעם משהו אחד, והיום הם חושבים ההיפך. האנשים האלה מוצגים לעיתים קרובות כביטוי של הצדק האולטימטיבי. הרי אם אדם חשב משהו, ושינה את דעתו, הוא כנראה עבר תהליך, הוא כנראה התפתח, עד שהגיע למסקנה האחרונה והנכונה מכולן. זה סגנון דיבור נפוץ: "חברים, התפכחתי". מרומנטיקה, מדעותיי הפוליטיות, מהחלום הציוני. יש לא מעט דמויות ציבוריות שהתפכחו מהתודעה השמאלנית שלהם: עירית לינור, שפי פז וכמובן המתפכח הלאומי אברי גלעד, שמקפיד להתפכח כל יום פעמיים לפני ארוחת הבוקר, ולאחרונה התפכח שוב, יחד עם חברו שמעון ריקלין, מאשליית ביבי.

8.
סגנון ההתפכחות הזה מגיע בדרך כלל עם הצהרות מלאות יוהרה. הקשיבו לי רבותיי, כי אני, עכשיו, ברגע זה, עומד במקום המתקדם ביותר שבו יכול אדם לעמוד, ואם תקשיבו לי, תוכלו להצטרף אלי. כאילו בעצם ההכרזה הזאת יש איזה הון, כזה שאי אפשר לערער עליו או להתווכח איתו, כי הרי חביבי, אני הייתי שם, ממש איפה שאתה עומד, אני עמדתי שם, אבל היום אני כבר במקום אחר. במקום להצטנף בתוך מרתף של צניעות ולהכות על חטא או לפחות לחשב מסלול מחדש, מתהללים אותם מתפכחים ברעיונות החדשים שלהם בצדקנות אדירה, כאילו לא היו משוכנעים בעמדה שגויה לחלוטין רק אתמול. ההודאה בטעות, במקום שיהיה בה ממד של כפרה, של התכנסות פנימה, של הסקת מסקנות, נעטפת בנייר נוצץ וכמו הופכת לנקודת ההזנק של הדעה החדשה והנכונה-לעכשיו. להוכחה לצדקתם. 

9.
אלא שהדעת איננה הולכת רק קדימה. היא נעה לכל מיני כיוונים. קדימה ואחורה ולצדדים, משייטת על פני השטח וצוללת עמוק, לא בהכרח בסדר הזה. ואם אתמול חשבתי משהו, והיום הבנתי שטעיתי, זה לא טוען את הדעה שלי היום בערך מוסף. אני לא חכם יותר, אני לא פוסט-טועה. אני פשוט חושב אחרת ממה שחשבתי. אם חזרתי בתשובה, הדעה שלי לא נחשבת יותר משל חילונים. ואם חזרתי בשאלה זה לא אומר שאני מבין יותר מדתיים. הדעה שלי פשוט השתנתה.  

10.
באופן מעניין, ג'וני מיטשל שרה בדיוק על זה. בשיר Both Sides Now היא מתארת כיצד היתה מסתכלת על העננים בתור ילדה ורואה קשתות וזרמים ושיער מלאכים וקניונים של נוצות. אבל היום הם רק חוסמים את השמש, הם מורידים גשם ושלג על כולם ומונעים ממנה לעשות את כל מה שהיא רוצה. בבתים הבאים היא ממשיכה לדבר על שתי הגישות השונות שדרכן הסתכלה על אהבה, ושתי הגישות השונות שדרכן הסתכלה על החיים, ועל אשליית החיים שכאילו הייתה אמורה להתפכח ממנה. אבל הדבר המעניין הוא זה שגם היום, ממרום דעתה המפוכחת, היא מתעקשת להסתכל על כל הדברים האלה: על עננים, על אהבה, על החיים, מתוך שתי הגישות האלה. ומה שהיא מבינה זה שהיא לא מבינה כלום לגביהם. לא לגבי אהבה ולא לגבי החיים ולא לגבי עננים. כי הרי אם הסתכלתי על משהו וראיתי משהו אחד והיום אני מסתכל ורואה משהו אחר לחלוטין, הרי שאין לי מושג מה אראה כשאסתכל עליו מחר. והעמדה הזאת היא אולי העמדה המפוכחת מכולן.