חיכיתן חיכיתן, בכיתם בכיתם, ומי לא בא? סוף השנה התקרב, כל הסיכומים האחרים כבר עלו ואף אחד לא הבין מה קורה; סמסים שוגרו, מכתבים נשלחו, מוקדי הציבור קרסו מרוב פניות, רבנים פתחו שו"תי חירום, מחלק מוסר של 'הארץ' חילק עצות, שירותי הפסיכולוגיה שחררו הצהרה, עורבים, קמעות, מים קדושים. כלום לא עזר. אבל הנה הוא מגיע, סיכום השנה של ייאוּש נוח לשנת 2018.

ספר השנה, שיר השנה, אלבום השנה, סרט השנה וסדרת השנה. זה הכל.

 

ספר השנה: די כבר עם השקרים שלך | פיליפ בסון
כרגיל, זאת הקטגוריה שהכי קשה לי להכריע בה. אולי בגלל שאני קורא יותר ספרים מאשר צופה בסרטים או מאזין לאלבומים. ואולי בגלל שאני לוקח ספרים קצת קשה מדי. גם השנה היה לי רצף קריאה מצוין; The Friend של סיגריד נונייז, בעל חיים של רון דהן, מחר ניסע ללונה פארק של אילנה ברנשטיין, Spring ו-Summer וגם לרקוד בחשכה של קרל אובה קנאוסגורד, Normal People של סאלי רוּני, צריך לעשות את זה יותר של אודי שרבני, לס של אנדרו שון גריר, Autumn של אלי סמית, או שכספך יוחזר של תומר גרדי. כל אחד היה טוב בדרכו. אבל מההשפעה של די כבר עם השקרים שלך של פיליפ בסון היפהפה שקראתי ממש בתחילת השנה (הוצאת אריה ניר, בתרגום דורית דליות), לא הצלחתי להשתחרר עד עכשיו. זה סיפור אהבה בין שני נערים בפריפריה של צרפת בשנות ה-80, הנה חלק ממה שכתבתי עליו: "בסון מצליח להביא את כוחה הטוטאלי, המחניק, המאכל, של אהבתו לתומא היפה; אהבה שהיא לא רק תבנית לכל האהבות שיגיעו אחריה או דימוי אידילי של האהבה במצבה הגולמי, אלא הדבר עצמו. והוא מנסה לפצח את השפעתה עליו בתור אדם, בתור מאהב, בתור סופר… הוא מסביר שכסופר באפשרותו לכתוב על מחוזות שלא ביקר בהם מעולם, שהרי ממילא 'הסבירות חשובה יותר מהאמת'. אבל באהבה ראשונה אין שום דבר סביר, ובסון חוזר למחוז שאין ספק שביקר בו, ומצליח לשוב ממנו עם נתח יפהפה ומדמם, שכל כולו אמת".

עוד משהו: ספר נוסף התחרה על התואר הנכסף, Sabrina קורע הלב של ניק דרנסו, אחד הרומנים הגרפיים היפים שקראתי בחיי, אבל חשבתי שלבחור בספר באנגלית בתור ספר השנה זה קצת יותר מדי. ובכל זאת, אל תחמיצו אותו.

 

שיר השנה: על דרך הטבע | אפרת בן צור
זו היתה שנה מוזרה. רצופה בשיאים מקצועיים ורדופה במהמורות רגשיות. למציאות יש נתיבים משונים כשהיא מנסה לייצר לעצמה איזון. היא לא תמיד מצליחה. לא במקרה השיר שהאזנתי לו הכי הרבה פעמים השנה הוא על דרך הטבע. לאפרת בן צור יש כישרון נדיר להלחין שירי משוררים, כמו מתוך פיצוח של הכוונה המקורית שלהם. "על דרך הטבע" הוא אחד השירים האהובים עלי של דליה רביקוביץ, ואף פעם לא דמיינתי אותו מולחן. אבל כשהאזנתי בפעם הראשונה ללחן של בן צור לשיר, הרגשתי כאילו מדובר בגילוי, ולא בהמצאה. כאילו הלחן הזה היה מונח מתחת למילות השיר, ומישהי היתה צריכה רק לבוא ולחשוף אותו. זה טקסט יפהפה ומצמית, שיש בו איזו איכות מזככת, והאיכות הזאת עוברת היטב בשירה היפה של בן צור, ובייחוד בשורה האחרונה שחוזרת בסוף שוב ושוב בקולות הילדים, "וְשֵׁם הַמָּקוֹם נִקְרָא עוֹלָם / עַל דֶּרֶךְ הַהֵעָלְמוּת." מה עוד יש לומר? את זה.

עוד משהו: מכיוון אחר לחלוטין, עוד שיר שהאזנתי לו ללא הרף השנה הוא For The First של דוד לביא. בזכות לחן ממכר ועיבוד חכם הוא לא נמאס גם אחרי מאה האזנות, ומרים את מצב הרוח בכל פעם. באחריות.

 

אלבום השנה: חלום ישן | לירון עמרם והפנתרים
נראה לי שזו השנה האחרונה שבה אבחר בקטגוריה הזאת. כמי שהיה משקיע את רוב כספו בקניית אלבומים די עצוב לומר לי את זה, אבל אני כבר כמעט לא מאזין לאלבומים חדשים מתחילתם ועד סופם. וגם כשכן, כבר לא מדובר באירוע מבחינתי, כמעט אף פעם. אבל חלום ישן של לירון עמרם והפנתרים הוא אירוע מבחינתי. כי יש לו היגיון פנימי, ושפה משל עצמו. ויש בו בשורה, ממש בשורה. כי מה שעמרם עושה זה לא סתם מוזיקה מזרחית להיפסטרים, זה לא עוד שילוב של "מזרח ומערב", זה לא מחווה עכשווית לעבר, זו מלאכת אלכימיה; יסודות המוזיקה המזרחית והפייטנות – זוהר ארגוב, חיים משה וכמובן אביו אהרן עמרם – ניכרים במוזיקה שלו, אבל לא בשיחה וקריצה אל המוזיקה של פעם, אלא בבריאה מחודשת שלה. עיבודים מבריקים, קול ודיקציה יוצאי דופן, טקסטים מצוינים ומלאי שכבות (מתי בפעם האחרונה שמעתם רפרנס לצ'רלס דיקנס בפזמון עברי?) יוצרים תחושה שיש כאן יוצר חדש שהוא לא רק השלם שגדול מסך מחוותיו, אלא קול חדש וצלול ששווה לשים לב אליו.

 

סרט השנה: Black Panther
אין הרבה רגעים קולנועיים בסרטי מתח, אקשן או קומיקס שאני מצליח לשחזר את הבוּם שהם עשו לי בבטן כשצפיתי בהם בפעם הראשונה. אדוות המים בכוס בפארק היורה; התחייה של ג'יין בתור הפיניקס באקס מן 3; הפגישה של ניאו ומורפיאוס במטריקס. סצנת הנפילה של הג'וקר בהאביר האפל. אולי עוד סצנה ממת לחיות, וזהו פחות או יותר. אני חושב שהרגע הזה שבו ממלכת ווקנדה מתגלה בפעם הראשונה ב-Black Panther הוא רגע כזה. רגע שמציע לך לחשוב מחדש על כל מה שידעת, על גאוגרפיה, על טכנולוגיה, על אפריקה. זה רגע שכמו שהוא שובר לב בחוסר ההיתכנות שלו, כך הוא גם מציע תקווה ואפשרות ביופי שלו.

עוד משהו: Three Billboards Outside Ebbing, Missouri הגיע ללונדון רק בינואר אז אני יכול להכניס אותו לסיכום השנה שלי. סרט חכם וחזק ויש בו את פרנסס מקדורמנד. מה עוד אפשר לבקש?

 

סדרת השנה: Killing Eve
זו היתה שנה מלאה בסדרות מעולות, ובכל זאת התקשיתי להתמסר לרובן. זה לא הן, זה אני. היו כמה שהצלחתי להישאב אליהן; Homecoming עם ג'וליה רוברטס המהממת, Big Mouth שחזרה לעונה שניה טובה כמעט כמו הראשונה, Pose שהצליחה לפצות על רגעי משחק גרוע ותסריט בינוני בזכות טונות של כריזמה ומלא מלא לב. אבל הסדרה שהצליחה לשבות את לבי ובאמת לגרום לי לחכות לכל פרק היא Killing Eve של פיבי וולר-ברידג' (Fleabag, Crashing), שמסתמנת כיוצרת הטלוויזיה האהובה עלי. בסיכום של שנה שעברה כתבתי שהדבר שחשוב לי בסדרה יותר מכל דבר זה הדמויות; כי דמות טובה, שאני רוצה שתהיה חלק מהחיים שלי, יכולה לגרום לי לעקוב אחרי סדרה לא משנה מה. ובמקרה של Killing Eve מדובר בלפחות שתי דמויות. איב (סנדרה או הגאונה) יוצאת משגרת העבודה המשעממת שלה בסוכנות הביון הבריטית, כשהיא מתחילה לרגל אחרי וילאנל מתנקשת הורסת עם נטיות פסיכופתיות (ג'ודי קומר) שנהנית מהמשחק הזה, ומובילה אותה במין חיזור חתול-עכבר, שנע ללא הרף בין המשעשע לרציני עד מוות. גם פיונה שו (דודה פטוניה מהארי פוטר, לא פחות) מבריקה שם בתפקיד נפלא. אם היה לי זמן לצפות רק בסדרה אחת השנה, אין לי ספק שהייתי בוחר באיב.

עוד משהו: A Very English Scandal הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי כשהיא גרמה לי לחבב את יו גרנט. רק על זה מגיע לה איזה אמי או שניים.