זה קורה. בעוד פחות מחודש אעבור לצד השני. אחצה את הרי החושך, אצלח את תעלות הלבה, ואצטרף למועדון של האנשים שאומרים את הגיל שלהם בלי חיוך, שנזכרים בימים טובים, שמתגעגעים לתקופה שבה לא היו השלכות רציניות למעשים שלהם – שהיו יכולים לדפוק המבורגר בארבע בבוקר, לישון אחרי זה 12 שעות בקלות, ואז לקום ולהתחיל מחדש. שצריכים לענות ברצינות כששואלים אותם מה הם עושים. לא יכול לחכות.

בינתיים, החלטתי להעביר את הזמן בצורה האהובה עלי – רשימת רשימות.

לספרים טובים, כך אני מאמין, יש אחיזה דרמטית בנפש האנושית. לקריאה בהם, כלומר לעצם מעשה הקריאה לאורך זמן יש השפעה קריטית, אבל גם ספר ספציפי, בזמן ספציפי, יכול לשנות אדם. פשוט ככה. אני מאמין שלספרים טובים יש כוח כזה, כמעט מיסטי. ולעניין התזמון יש חשיבות גדולה. לפעמים חוכמה מסוימת צריך ללמוד בגיל מסוים. ככל שמתבגרים כך קשה יותר לספרים לחדור לנו למחזור הדם, לערבב את מערך הדי.אן.איי התרבותי שלנו, לשנות אותנו.

כבר בערך שנה שאני מנסה לכתוב רשימה של ספרים שכדאי, שנכון, שחשוב, לקרוא לפני גיל 30. לא כי אחרי גיל 30 אין טעם לקרוא אותם, ממש לא, אלא כי אולי בגיל הזה, עלולה להיות להם השפעה אחרת. מגזין האסקווייר הבריטי פרסם בשבוע שעבר רשימה של 30 ספרים שכל גבר חייב לקרוא לפני גיל 30. למרות שיש שם כמה בחירות מעולות, זאת רשימה (גברית, לבנה ובעיקר) בנאלית למדי וכשפרסמתי אותה בפייסבוק היא עוררה די הרבה אנטגוניזם. מעבר לסחיות שברשימה, לטעמי היא מפספסת רעיון מרכזי: שיש ספרים שנכון לקרוא אותם בזמן מסוים, לא רק כי הם ספרים מצוינים, אלא כי הם צופנים איזה סוד, איזו הבנה כלשהי שחשוב ללמוד כבר בגיל צעיר.

אז החלטתי להרכיב רשימה משל עצמי. החלטתי שלא להתמקד בספרים לגברים אלא להכין רשימה כללית, לא כי אני חושב שאין משמעות לעיסוק בזהות גברית בנפרד, אלא כי כשהתחלתי להכין רשימה כזאת, הבנתי שאין לי סבלנות לצמצם את עצמי לעיסוק הזה, וגם שמאחר שאני גבר בעצמי גם ככה יהיה ברשימה הזאת, בין השאר, לא מעט עיסוק בהיבטים שונים של גבריות.

לפני שניגש לרשימה, כמה הבהרות: לא מדובר בהכרח בספרים הכי טובים בעולם, אלא בכאלה שאני מאמין שחוללו בי שינוי מסוים, שלימדו אותי משהו שנכון היה ללמוד אותו כבר עכשיו. לכן יחזרו ויופיעו ברשימה נושאים כמו אהבה, אלימות, סקס, אמונה, מגדר, זהות, ילדוּת, מוות, התמודדויות עם האלמנטים הבסיסיים של הקיום, שמהותיים בחייו של כל בן ובת 30, אני חושב. ייתכן שחטיבת ספרי המוות והאובדן קצת רחבה מדי ביחס לרשימה מצומצמת שכזאת, ואולי בשביל לתקל נושאים מעין אלה אנחנו זקוקים לתגבור. היו לא מעט ספרים שלמרות שאני חושב שכדאי לקרוא אותם בגיל צעיר, יכול להיות שהם מתאימים יותר לרשימה אחרת, ספרים שכדאי לקרוא לפני גיל 20, למשל (לרשימה הזאת הייתי מכניס את "התפסן בשדה השיפון", "מר ורטיגו" ולפחות ספר אחד של אתגר קרת). ולכן הם נשארו בחוץ. ושוב, גם אם עברתם את גיל 30 מזמן, זאת עדיין רשימת המלצות טובה, בעיני.

יש לא מעט בעיות ברשימה. כמעט כל הספרים מערביים. כמעט כולם לבנים. יש מעט מדי ספרי מקור. אין כמעט ספרות רוסית. אין בכלל ספרות צרפתית. כמעט אין עיסוק בהיסטוריה. אלה לא בחירות מכוונות או אידאולוגיות, אלא בעיקר ביטוי של הנטיות האישיות שלי. אל תכעסו, זה רק משחק. דבר נוסף: אני בטוח שיש ספרים חשובים וראויים ששכחתי, וכשאזכר בהם אטבע בשאוֹל אשְמה שלא אצליח לצאת ממנו עד גיל 40, לפחות. מבקש מחילה מראש.

בסוף הרשימה הוספתי המלצות שקיבלתי מאחרים, מוזמנים ומוזמנות לכתוב את הרעיונות שלכם ואוסיף אותם.

אם כן, ללא דירוג מסוים, קבלו את רשימת 30 הספרים שכדאי לקרוא לפני גיל 30, לדעתי.

צד שמאל של החושך – אורסולה לה גווין (1969)
בעולם 'גתן' חי גזע שכל הפרטים בו הם א-מגדריים. זה לא אומר שהם א-מיניים, ממש לא, בזמן שהם מקיימים יחסי מין הם מקבלים את התפקיד הנקבי או הזכרי, תפקיד שיכול להשתנות כל פעם, ואין להם שליטה עליו. מי שיש לו נטייה לאחד המינים או לאחד התפקידים נחשב סוטה. למרות שזה נשמע כמו רעיון דידקטי למדי, לה גווין באמת מצליחה לפרק ולהרכיב מחדש מחשבות על מגדר ועל סקס ולייצר מהן רעיונות מורכבים ודינמיים, כאלה שמשתנים כל הזמן. בתוך כל הדיונים המגדריים של השנים האחרונות, לפעמים מתחשק לי פשוט להגיד "תקראו את אורסולה לה גווין ואז נדבר". (לקריאה נוספת: "בבל-17" – סמואל ר. דילייני).

תת הכרה נפתחת כמו מניפה – יונה וולך (1992)
ספר השירה הראשון שקראתי. מצאתי אותו בערך בגיל 15 באיזו שבת משועממת בבית של ההורים, ופתחתי את העמוד הראשון. "אני רץ על הגשר. והילדים אחרי. יונתן. הם קוראים." ואני ממשיך לקרוא והילדים רוצים והם ילדים והוא יונתן, אבל הם כורתים את ראשו בענף גלדיולה ועוטפים אותו בנייר מרשרש, ואני מבין שהדבר הזה, הכוח הזה של מי שגידלה אותה דובה גריזלית, הולך לשנות אותי, או לאפשר לי, או להכריח אותי להיות משהו אחר ממה שהייתי עד עכשיו. ואני מדפדף, ובכל עמוד שאני קורא אני כמעט מתנצל בפנַי, אלעד, באמת תסלח לי, לא תיארתי לעצמי שאתה כזה.

המשפט – פרנץ קפקא (1925)
ביום הולדתו השלושים נעצר יוזף ק' על ידי סוכנים ממשלתיים. האישום? לא ברור. יחד עם ק' אנחנו נגררים במשפט מייאש שנמשך שנה, משפט שהוא ביטוי של שיא ה"קפקאיות" – של האבסורד ואת חוסר האונים שחש הפרט מול החברה ומול מערכות ביורוקרטיות. (לקריאה נוספת: "הזר" – אלבר קאמי).

(Fun Home – Alison Bechdel (2006
אליסון בכדל מספרת את הסיפור המשפחתי הטרגי שלה ברומן גרפי מצחיק וקורע לב. בכדל גדלה בבית לוויות, טום בוי שעוד כמה שנים תצא מהארון בתור לסבית, וגם תגלה שאביה היה הומו בארון, מה שככל הנראה הוביל להתאבדות שלו. יצירה מטלטלת ומרגשת שבכל זאת מצליחה לספק נחמה. (לקריאה נוספת: "הגזמה וחצי" – אָלי ברוש).

ספר הדקדוק הפנימי – דויד גרוסמן (1991)
אינספור פרשנויות נכתבו על הספר הנפלא הזה. כולן צודקות, אני משוכנע, אבל לאיזו פרשנות זקוק רומן שכולו סיפור ההתבגרות של ילד אחד ספציפי בשם אהרון, ילד שהעיניים שלו כאילו פקוחות יותר משל ילדים אחרים, העור שלו רגיש יותר, הגוף שלו כואב יותר. זה הניסוח המדויק ביותר שקראתי על התהליך הבלתי אפשרי הזה שבכל זאת קורה איכשהו כל הזמן, התבגרות.

דוקטרינת ההלם – נעמי קליין (2007)
הכוהנת הגדולה של השמאל האקטיביסטי בנבואת זעם מצמררת על האופן שבו ממשלות ומשטרים משתמשים באסונות והתקפות טרור, לפעמים אפילו יוצרים אותם, כדי לגרום לכאוס שיאפשר להן "להשהות את הדמוקרטיה" ולהעביר רפורמות מדיניות וכלכליות בתואנת "שקט יורים". מה שלפני עשור נראה להרבה אנשים כמו תאוריית קונספירציה, נראה היום כמו תרחיש סביר וכמעט ברור. (לקריאה נוספת: "ברוכים הבאים למדבר של הממשי" – סלבוי ז'יז'ק).

פראני וזואי – ג'. ד. סלינג'ר (1961)
האח הגדול של "התפסן בשדה השיפון". לא מזמן שמעתי חברה חכמה אומרת שכשהיא שומעת שמישהו אוהב את סלינג'ר היא מיד יודעת שיש איזה רכיב משותף לו ולה, חוט נפשי שמחבר ביניהם. אני כל כך אוהב את "פראני וזואי". קראתי אותו כמה פעמים, כל פעם למדתי ממנו משהו אחר. אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי מהספר הזה הוא איך לצאת ממשבר, עמוק ותהומי ככל שיהיה. ורק בשביל זה שווה לקרוא ספרות.

דולי סיטי – אורלי קסטל-בלום (1992)
קראתי את הספר הזה מאה פעם, ועדיין אני לא יודע מה להגיד עליו. אולי היצירה הספרותית המבריקה, הנועזת, המסחררת ביותר שקראתי מימיי. ספר שהוא כמו התגלות אלוהית, כזאת שאי אפשר לקרוא אלא בבת אחת, בבולמוס היסטרי של חומרים כמו-רעילים אבל אין ברירה אלא לקרוא אותם. לא אומַר מילה, מי שקרא את הספר יודע על מה אני מדבר, מי שלא – מיד. (לקריאה נוספת: "הארכיברית" – ענת לוין).

אֵבֶל זה הדבר עם הנוצות – מקס פורטר (2015)
עורב ענק ממדים נכנס לדירת אבלים לונדונית, ומודיע לבני המשפחה – אב ושני בנים – שיישאר בבית עד שלא יצטרכו אותו יותר. למרות שהוא מבטיח להעניק למשפחה "הפסקה קטנה בצער", הוא עושה בדיוק ההפך ותעקש לחטט בפצעים שוב ושוב, ומכריח אותם להתמודד עם האובדן בשלל דרכים יצירתיות ואכזריות. ספר שמצליח להציף את האנרגיה הקשה, האלימה, המטונפת, שוברת-הסדרים שיש למוות, ומייבא אותה גם להתמודדות עם האובדן. עבורי, זה הביטוי המדויק ביותר לאבל. (לקריאה נוספת: "יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה" – דייב אגרס).

עין החתול – מרגרט אטווד (1988)
לדעתי קראתי את הספר הזה חמש פעמים, והוא עדיין אחד האהובים עלי. אמנית בת 50 שבה לטורונטו, עיר ילדותה בעקבות רטרוספקטיבה. הנסיעה מעלה בה זכרונות ילדות, ובעיקר את מערכת היחסים שלה עם חבורת ילדות מקובלות ומרושעות שהתעללו בה בגילאי העשרה המוקדמים. זה ניסוח חד ומצמרר של האופן שבו זהות מבוגרת מתהווה ביחס לילדות וגם של הרוע הגולמי שאפשר למצוא אצל ילדים – וההשפעה האיומה שיכולה להיות לו על חייהם של ילדים אחרים.

אורלנדו – וירג'יניה וולף (1928)
לא ייאמן שנכתב לפני 90 שנה. בתחילת הסיפור אורלנדו הוא בן אצילים הולל ופוחז, משורר גרוע, שחי בתקופתה של אליזבת הראשונה, ובסופו – שלוש מאות שנה מאוחר יותר – היא אישה מודרנית בת 36 שחיה בשנות העשרים של המאה העשרים. השינוי הפיזי, המיני, הוא שולי כמעט לחלוטין אצל וולף שמעבירה את אורלנדו מטמורפוזות שונות – חברתיות, מגדריות, סגנוניות, נפשיות – ובוחנת אותו ואת סביבתו על פיהן. דמותו של אורלנדו היא לא רק בשורה פוליטית המהפכנית והרדיקלית גם היום, אלא גם אחת הדמויות המורכבות, החכמות, המרתקות, המצחיקות והמענגות ביותר שנתקלתי בהן. (לקריאה נוספת: Blackass" – A. Igoni Barrett").

פרנהייט 451 – ריי ברדבורי (1953)
בגדול דיסטופיות זה הקטע שלי. תנו לי דיסטופיה, מחרידה, אלימה, נוראית ככל שתהיה, ואני מרוצה. אלא שבשנים האחרונות, בעיקר בעקבות הסדרה שמבוססת על "סיפורה של שפחה" עם טראמפ ברקע, אני מתחיל לחשוב שדיסטופיות זה אמנם כיף גדול, אבל ההשפעה הפוליטית שלהן יכולה להיות שלילית, כשאנחנו כמו מתמכרים לחוסר האפשרות שבעתיד, כאילו אין ברירה אחרת. לפני שנה שמעתי את נעמי קליין אומרת שלדמיין עתיד מסויט זה קל, אבל נראה את הסופר שמצליח לדמיין עתיד אוטופי. זה באמת מאתגר. בכל מקרה, לענייננו; במציאות עתידנית שבה קירות הבתים עשויים ממסכים שמקרינים סדרות טלוויזיה כל הזמן, תחת שלטון טוטליטרי ומלחמה מתמשכת, נאסר לאזרחים לקרוא ספרים כדי שלא יפתחו חשיבה ביקורתית. השלטון שולח את ה"כבאים" לשרוף את כל הספרים, אבל כבאי אחד מתחיל לפקפק במקצוע שלו ומצטרף למורדים שמתעקשים לשנן את הספרים כדי לשמר אותם. סיפור אדיר, סוחף ומפחיד שאחת ההנחות המובלעות בו, מעבר לאימה מטכנולוגיה חדשה (ולחשש ממלחמה גרעינית כמובן), היא הכוח האדיר שיש לקריאה בספרים. (לקריאה נוספת: "1984" – ג'ורג' אורוול).

ילדה עם שיער מוזר – דיוויד פוסטר וואלאס (1989)
לטעמי האוסף הטוב ביותר של מי שנחשב בעיני רבים מבני דורי לדובר שלנו, היורש של סלינג'ר, הקול הצלול והמדויק ביותר שמתנגד לזיוף ולאכזריות האדישה של העולם החומרני. אני חושב שוואלאס עצמו היה מתייסר לגלות את עמדת הקדוש שהוא קיבל אחרי מותו, אבל גם לי קשה שלא להאחז בו, להניח אותו שם למעלה ולהתייחס אליו בדיוק ככה. הקול שלו, הכנות שבה הוא כותב, הנשמה שנוכחת כל הזמן – גם תחת כל האירוניה והמודעות העצמית – כל אלה הופכים אותו, עבורי, לחבר הספרותי הכי קרוב שאפשר לחשוב עליו. (לקריאה נוספת: "בזמן שבני התמונה ישנים" – קורט וונגוט).

(James Baldwin – Another Country (1962
בתחילת העלילה נמסר סיפור אהבה בין-גזעי, טרגי, שמתרחש בניו-יורק של שנות ה-50. סביבו עוד מערכות יחסים שלרגעים נראה שהן אדוות שלו, ולרגעים נדמה שהן גלים עצמאיים משל עצמן. אין אף אחד שכותב כמו ג'יימס בולדווין. אין אף אחד שמצליח כמוהו להביא מורכבויות שקשורות בגזע, במין, באלימות, בגוף, בשייכות, בקהילה ולעשות את זה באמפתיה ובכעס, בפחד ובאהבה. מרתק לגלות את המורכבות היפה שבתפיסות העולם שלו דווקא דרך הפרוזה שלו. (לקריאה נוספת: "אדם טוב קשה למצוא" – פלאנרי או'קונור).

קטף – אמיר גלבע (1971)
אני לא מבין כלום בשירה. בחיי. אבל את השירה של אמיר גלבע אני מרגיש בתוך הבטן שלי, ככה אני רוצה שעברית תיכתב. ככה אני רוצה שמילים יצליחו לחיות, ולהחיות. (לקריאה נוספת: "אביבה לא" – שמעון אדף).

שנה של מחשבות מופלאות – ג'ואן דידיון (2005)
במהלך השנה הנוראית ביותר בחייה, שבמהלכה בתהּ היתה מאושפזת בתרדמת ובעלה נפטר במפתיע, דידיון כתבה טקסט מצמית, דיוקן של אבל, אבל גם של זוגיות ומשפחה והורות. הספר כל-כך יפה וכואב, שקצת קשה לכתוב עליו מבלי להחסיר ממנו, ובכלל. פשוט תקראו אותו. (לקריאה נוספת: Time Lived, Without Its Flow" – Denise Riley").

זה הדברים – סמי ברדוגו (2010)
גבר אוסף את אמו החולה, ילידת מרוקו, מבית האבות שבו היא מתגוררת, וכולא אותה בדירת העמידר הישנה שלה, ובמשך שבוע מבקש ללמד אותה לקרוא ולכתוב עברית. הוא מבקש לתקן אותה, לחנך אותה, לדחוף אותה לתוך מכבש ההיתוך. אבל לה יש תכניות אחרות, היא מסרבת להפוך למושא מסע החניכה והתיקון של הבן שלה, ומתעקשת לספר את הסיפור שלה. "זה הדברים" חורג הרבה מעבר למערכת היחסים של השניים (ובכלל של הורים וילדים מבוגרים), ומייצר דיון מאלף בנושאים של זהות ילידית לעומת זו של מהגרים, בגבריות, במיניות נזילה, בשפה.

שלום לך, קולומבוס – פיליפ רות (1959)
הספר הראשון של רות, ובעיני הטוב ביותר שלו. בכל אחד מהסיפורים בקובץ הזה, ובעיקר בנובלה המרכזית, רות בוחן את מקומו של היהודי האמריקאי מול הקהילה היהודית שלו, מדומיינת ככל שתהיה, באופן ביקורתי, מצחיק, חכם. הביקורת הזאת ממשיכה בספרים נוספים שלו, ובעיקר ב"החצי השני" המצוין שבו גם ביקורת עמוקה על ישראל ועל מערכת היחסים של יהודים אמריקאים עם ארץ הקודש. (לקריאה נוספת: "מה זה פינקלר" – הווארד ג'ייקובסון).

יש אלוהים? – ריצ'רד דוקינס (2006)
יש לי תחושה שהבחירה הזאת תזקוף כמה גבות, ואולי אפילו תגרום לכמה אנשים לזנוח את הרשימה הזאת ברגע זה ממש. אני מקווה שלא. כי למרות שריצ'רד דוקינס הוא נודניק רציני, פנאט ממש כמו אנשים שהוא בז להם, הספר הזה הוא מסמך חשוב על מקומו של האתאיזם במאה ה-21. באמצעות מחקר סוציולוגי, פילוסופי וביולוגי – שיש בו לא מעט חורים וכשלים – מנסה דוקינס להוכיח ללא לאות שאין כזה דבר אלוהים, לפחות לא אל אישי מתערב (יעני Interventionist god). אפשר לא להסכים איתו, אפשר להתווכח איתו ולזרוק אותו על הקיר מרוב עצבים, ובכל זאת – קריאה מרתקת. (לקריאה נוספת: "כמעט כמו לוויתן" – סטיב ג'ונס).

התגנבות יחידים – יהושע קנז (1986)
סיפורם של חבורת חיילים צעירים בטירונות כלל-צה"לית בשנות החמישים. אבל יותר מסיפורה של החוויה הצבאית הכל-ישראלית, או של החברה הישראלית, זהו סיפורו של האחר, של הפגום, של השונה, של הדחוי, שאין סופר שיודע לייצג את קולו טוב יותר מקנז.

שיניים לבנות – זיידי סמית (2000)
הספר הכי טוב של הסופרת האהובה עלי. יש מי שמשווים אותה לסלמן רושי בזכות היד היכולת הווירטואוזית שלה לטוות עלילה מפותלות וחכמות ולבנות דמויות אנושיות ובלתי נשכחות. "שיניים לבנות" הוא על החיים באנגליה בתור דור שני למהגרים. הרבה לפני שזה נהיה מגניב, סמית כותבת את הבעייתיות הגדולה שברב-תרבותיות כאידאולוגיה מפויסת, ואת האופן שבו אין לה ברירה אלא להתפוצץ לכולנו בפנים. (לקריאה נוספת: "NW" – זיידי סמית).

בן החולות – טאהר בן ג'לון (1985)
היה היה גבר מוסלמי מרוקאי שלמרות שהוא מתפלל כבר שנים לבן זכר, יש לו שבע בנות. כשאשתו עומדת ללדת ילד שמיני הוא מחליט שלא משנה מה, זה יהיה בן. נולדת לו בת, והוא קורא לה אחמד, ומל אותה ומדל אותה כבן, ומסתיר את המין האמיתי שלה. כך הילד הזה גדל והופך לאיש שחי את כל חייו עם הכפילות הזאת. הסיפור הזה, שנע בין אגדה מיתית ובין ריאליזם חברתי על מרוקו השמרנית, בוחן גם את הגבולות של העלילה הכתובה כשלקראת סופו הוא ננטש בידי המספר ועובר לידיהם של המאזינים של הסיפור, ששמעו אותו בצורות ובגרסאות שונות, ועכשיו יכולים לספר אותו מחדש כפי שהם רוצים. (לקריאה נוספת: "מידלסקס" – ג'פרי יוג'נידיס).

(Maggie Nelson – The Argonauts (2016
מצטט את עצמי: "יצירה חוצת-גבולות, ז'אנרים ומגדרים, שחוקרת את אפשרותן של מילים לייצג רעיונות כמו אהבה, הורות ומוות. במרכזה עומד סיפור האהבה של מגי נלסון עם האמן הקווירי הארי דודג', לא אשה ולא גבר, שנופל בין ההגדרות הבינאריות הרגילות של השפה. מתוך הזוגיות יוצאת הדופן שלהם, פורשת נלסון מסה מרשימה שנמתחת בין אנקדוטות משפחתיות ויומיומיות, לבין חוויות עוצמתיות ומטלטלות – ניתוח משנה-גוף, מוות וגם סצנת הלידה המרגשת, הכואבת והיפה שקראתי מימיי. נלסון משלבת בסיפורהּ האישי רעיונות ודיונים תאורטיים, ובכך מערערת לא רק על החלוקה המגדרית הקונבנציונלית, אלא גם על המיון הז'אנרי המקובל לפרוזה ועיון. בהרבה מקרים, טקסטים רדיקליים ששומטים את הקרקע מתחת למוכּר משאירים אותי עם תחושה קשה של תלישוּת או בלבול; כשמערערים לי על כל מה שאני יודע – על הזהות, על הבית ובעיקר על השפה – אני מתחיל להרגיש שאין לי במה להיאחז. אבל הרדיקליות של נלסון עמוקה הרבה יותר: היא לא רוצה רק לטלטל את הממסד, היא רוצה גם להיות מאושרת. היא מטילה ספק בכל דבר, מלבד באהבה שלה להארי ולילדים שלהם. ובזמן שהיא מפרקת והורגת רעיון אחד – היא בונה ומחייה במקביל כמה אחרים. הספר מתעמת שוב ושוב עם האפשרות שמילים לא מספיקות, אבל מוכיח הלכה למעשה שההפך הוא הנכון; The Argonauts מחזיר את האמון במילים".

בין העולם וביני – טא-נהסי קואטס (2015)
העיתונאי והאינטלקטואל האפרו-אמריקאי טא-נהסי קואטס כותב לבנו באהבה, בפחד, בזעם על החיים בארצות־הברית בתור גבר שחור. ספר שלימד אותי איך מדברים פוליטיקה וכאב בצורה הכי אינטימית ואישית שיש, מתוך הגוף החוצה. ספר שלמרות שהוא פורט על סנטימנטים שאני גם ככה מזדהה איתם מראש, הצליח להזיז אותי, לטרוד את מנוחתי, לעשות לי כאב בטן. ספר שהכוח הפוליטי שלו הוא לא רק במה שהוא אומר ובדברים שהוא מלמד, אלא גם באופן שבו הוא עושה את זה, בתשוקה ובכאב וביופי שהוא מביא איתו, בתקווה שהוא מציע. (לקריאה נוספת: "הגזענות כפי שהסברתי לבתי" – טאהר בן ג'לון).

פנים צרובי חמה – שמעון אדף (2008)
בגדול רציתי להכניס את כל הספרים של שמעון אדף לרשימה הזאת. זה לא הספר הכי טוב שלו, אבל הוא זה שהכי דחוף לקרוא בגיל מוקדם. כי אדף בוחן כאן את המקום (או יותר נכון חוסר המקום) של אלוהים בחיים שלנו, הממשיים, המציאותיים, ואת האופנים השונים שבהם הספרות ממלאת את מקומו, או לפחות מנסה. (לקריאה נוספת: "פני המקום" – דורית פלג).

ההיסטוריה הסודית – דונה טארט (1992)
סיפור שמתחיל ברצח. חבורת סטודנטים ללימודים קלאסיים באוניברסיטת עלית בוורמונט של שנות ה-80 שאחד מחבריה נרצח, לא ידוע למה ואיך. דרך נרטיב מפותל שנע בנחת לכל מיני כיוונים אנחנו לומדים מה הוביל לרצח, ואיך הוא השפיע על החבורה. מעבר לבחינה המבריקה של מנגנון החבורה, יש בספר דיון פילוסופי, לא רק על טוב ורע, אלא גם על הפער הגדול שבין תרבות לטבע, שבין תאוריה לפרקטיקה, שבין מה שאנחנו מנסים לעשות או להיות כי זה מה שנכון, ובין מה שאנחנו מצליחים בפועל. (לקריאה נוספת: The Talented Mr. Ripley" – Patricia Highsmith").

חומצה גופריתנית – אַמֶלי נותומב (2005)
תכנית ריאליטי חדשה בשם "ריכוז", שהמשתתפים בה נחטפו מחייהם, מדמה מחנה ריכוז שבו כל שבוע הקהל בבית בוחר את מי להרוג. בחינה מרה ומרוכזת של גבולות הטוּב והרשע האנושי. (לקריאה נוספת: "נוטות החסד" – ג'ונתן ליטל, "המחברת הגדולה" – אגוטה קריסטוף).

האחים קרמזוב – פיודור דוסטויבסקי (1880)
יש המון סיבות לקרוא את הרומן העצום הזה, ככל הנראה יצירת המופת הגדולה ביותר שקראתי, כזאת שהתפעמתי מול כל שורה בה כשקראתי אותה, וגם עכשיו כשאני מעיין בה מדי פעם אני פשוט לא מאמין שספר כזה נכתב. אבל הסיבה הכי חשובה לקרוא אותה, ובגיל צעיר, היא לראות מה הספרות יכולה לעשות כשהיא בשיאה, לאן היא מסוגלת להגיע, כמה טובה היא יכולה להיות. ואין דבר יותר מעורר תקווה מזה. (לקריאה נוספת: "מוות במשפחה" – קרל אובה קנאוסגורד).

זה עם הפנים אלינו – רונית מטלון (1995)
בעיני זה הספר השני הכי טוב של מטלון. אבל ההשפעה שלו עלי הייתה כל-כך חזקה, שברור לי שהוא הראשון שצריך לקרוא. זו לא רק הפרוזה הצלולה והיפה של מטלון, וגם לא השילוב המבריק של טקסטים של ז'קלין כהנוב בתוך הסיפור המשפחתי של מטלון, אלא גם האופן שבו הספר הזה מקמט את המרחב. זה אחד הייצוגים היחידים של אפריקה בספרות העברית, של אותו חור שחור במפה שאנחנו מנסים להדחיק או להתעלם ממנו, כאילו אנחנו לא חולקים איתו גבול. כאילו חלקנו לא הגענו משם. "זה עם הפנים אלינו" הצליח לשנות את התפיסה הגאוגרפית שלי ואת האופן שבו אני ממקם את עצמי במרחב. לא נתקלתי באף ספר אחר שהצליח לעשות דבר כזה. (לקריאה נוספת: "קול צעדינו" – רונית מטלון).

(1956) James Baldwin – Giovanni's Room
"איזה מן חיים יכולים להיות לנו בחדר הזה? החדר המטונף והקטן הזה. איזה מין חיים יכולים להיות לשני גברים ביחד, בכל מקרה?". אחרי שחברתו נוסעת לספרד, דיוויד, צעיר אמריקאי שחי בפריז, נאלץ לעבור לגור עם ג'ובאני, ברמן הומו איטלקי. מערכת היחסים בן השניים הופכת די מהר לרומן מסעיר, חסר-יציבות, מלוכלך, אלים, מלא בשנאה עצמית ופחד גדול אבל גם ברוך ובאינטימיות. אולי כזאת הייתה אהבה אסורה בין שני גברים בשנות החמישים, ואולי זה דיוקן של אהבה מסוימת, כזאת שקיימת גם היום, ולא רק בין גברים. (לקריאה נוספת: "מוות בוונציה" – תומאס מאן).

***

המלצות נוספות, שלי ושל אחרים:
(את חלקם קראתי ואני מסכים עם הבחירה, את חלקם קראתי ואני לא מסכים, את רובם לא קראתי)

W או זכרון-הילדות – ז'ורז' פרק, ספר האי-נחת – פרננדו פסואה, העיר והבית – נטליה גינצבורג, באר חלב באמצע עיר – חזי לסקלי, נסיעה – יאיר אסולין, הדרך לעין חרוד – עמוס קינן, נפשות מתות – ניקולאי ו. גוגול, השבר הסורי-אפריקני – אבות ישורון, האופסימיסט – אמיל חביבי, אלוהי הדברים הקטנים – ארונדהטי רוי, חרפה – ג'. מ. קוטזי, דברי ימי מנזר – ז'וזה סאראמאגו, שארית היום – קזואו אישיגורו, סולאריס – סטניסלב לם, סורק אפלה – פיליפ ק. דיק, מוזיאון הכניעה ללא תנאי – דוברבקה אוגרשיץ', העדרו המסנוור של האור – טאהר בן ג'לון, הכל קורס – צ'ינואה אצ'בה, לפני שירד הלילה – רינלדו ארנס, מודדים את העולם – דניאל קלמן, במחוזות טרופיים נוגים – קלוד לוי-סטרוס, אבשלום אבשלום – ויליאם פוקנר, לוליטה – ולדימיר נבוקוב, ארוחת בוקר של אלופים – קורט וונגוט, זן ואמנות אחזקת האופנוע – רוברט מ. פירסיג, חולית – פרנק הרברט, יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ – סולז'ניצין אלכסנדר, עולם חדש מופלא – אלדוס האקסלי, מומו – מיכאל אנדה, עיני הדרקון – סטיבן קינג, לראות לוויתן – רון דהן, ימי הנטישה – אלנה פרנטה, ספארי – ג'וליה פרמנטו, מוסקבה פטושקי – ונדיקט ירופייב, והיום איננו כלה – צ'ינגיס אייטמטוב.