פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-15.6.2018
170 עמודים אל תוך לרקוד בחשכה – הכרך הרביעי בסדרה האוטוביוגרפית 'המאבק שלי' – מנסה קרל אובה קנאוסגורד הצעיר להשיג מכונת כתיבה עבור עבודתו החדשה בתור מבקר תקליטים. כשהוא מבקש מאמו עזרה, הוא מופתע לגלות שלאביו הייתה מכונת כתיבה, ומתקשה להאמין שהוא השתמש בה, כך מתברר, גם כדי לכתוב שירה. ההשתאות של קנאוסגורד הצעיר לנוכח האפשרות שאותו גבר גס ואיום שהתעלל בו בילדותו התעניין בשירה רומנטית ואף חטא בכתיבה, הוא רגע חשוב בהבנת המעשה הספרותי שלו. אם הגבר שקרל אובה הצעיר נידון להיות כשיתבגר הוא בן דמותו של אביו, הרי שעבורו הספרות היא מעשה של התנגדות.
קנאוסגורד ממקם את לרקוד בחשכה על המדף לצד "ספרים על גברים צעירים שלא השתלבו בחברה, שרצו יותר משגרה בחיים, רצו יותר ממשפחה, בקיצור, גברים צעירים שסלדו מהבורגנות וחיפשו את החופש. הם נסעו בעולם, שתו לשוכרה, קראו וחלמו על האהבה הגדולה או על הרומן הגדול". קרל אובה בן ה-18 חולם על אותם דברים שחלמו צ'רלס בוקובסקי, ג'.ד. סלינג'ר, ג'ק קרואק ועוד סופרים עם שמות סקנדינביים שוברי שיניים, וכמוהם גם הוא מנסה להשיג את חלומותיו באמצעות שתייה מופרזת ורדיפה אחרי בנות: "פתחתי תת-מחלקה חדשה בחיי. קראו לה שתיה לשוכרה ותקווה לזנונים והיא שכנה ממש ליד תת-המחלקה לתובנה ולכנוּת, מופרדת אך ורק בשינוי אישיות קטן המזכיר בצורתו גדר של גינה". קרל אובה הצעיר שותה המון, עד כדי איבוד זיכרון, וכמו בן 18 טיפוסי מודד את כל חוויות העולם באמצעות הזין.
העיסוק המתמשך של קנאוסגורד בגבריוּת ובמיניות שלו, שמגיע לשיא בלרקוד בחשכה, ממצב אותו בעמדה ייחודית בתוך השיח העכשווי על גבריוּת, שנוטה לגלוש למחוזות מטופשים. בצד אחד שלו ניצב זקוף גבר כוחני, דכאן, אלים, חולה מין, שמוק סדרתי שמה מנחה אותו בחיים זו תחושת "מגיע לי" חזקה שאיכשהו תמיד חוזרת אל חלציו הבוערים. בצדו השני עומד, ואולי נשען כפוף, הגבר החדש – רגיש, חשוף, פסיבי, מלא אשמה ובעיקר מיוסר נורא. "הקץ לתשוקות!", הוא יכריז על ספת הפסיכולוג או מיטת האשפוז, ושם יפנה לחיטוט בלתי פוסק בפצעיו ובמכאוביו.
הספרות, כדרכה, הייתה שם קודם. מחד כותבים כמו מישל וולבק, פיליפ רות, דן בן-אמוץ ועוד רבים אחרים – שמציגים גייזר מתפרץ של מיניות גברית בלתי מתנצלת, נוטפת און וטסטוסטרון, לעיתים נרקיסיסטית ופוגענית. גם סדקים ופצעים יש שם, אבל הם לא זוכים לטיפול באור היום, שהרי הגברים, כידוע, בוכים בלילה. מאידך – ומעניין שכל הדוגמאות שעלו בזיכרוני הן של כותבים יהודים – סופרים כמו ג'ונתן ספרן פויר, אתגר קרת ודויד גרוסמן, שפצחו בשירת רקוויאם לליבידו הגברי ומביאים דמויות של גברים רגישים ומיוסרים, שלא לומר מסורסים, שמוותרים על מעטה הגבריוּת שלהם, ומאפשרים לאיזו אמת ילדית טהורה לבקוע מהם.
הזאת הזו של הגבר הפצוע, הפגום, מתעתעת. המיניות שלו היא כמעט בלתי נראית, המאוויים הגופניים כאילו מוגלים לטובת אלה הרגשיים. אבל מבעד לסבך הרגשות והדמעות, תזדקר לה אמת אחת פשוטה – הליבידו הגברי עדיין שם, אלא שכעת יש לו שמות חדשים והוא כרוך יחד עם קשיים ואמוציות חדשות בפלונטר של רומנטיקה-דמיקולו. בווידוי המתערטל שלו הגבר מקלף את עורו, חושף את עצמו לחלוטין ומתוודה על כישלונותיו וחטאיו, אבל לרוב, הווידוי הוא קצה לקיחת האחריות שלו. כשיאיר, גיבור 'שתהיי לי הסכין' של גרוסמן, מגיש לקורא את קרביו באינטימיות מחרידה, הוא מבקש להיגאל על ידי הווידוי, ואכן הדבר קורה כשמרים, משאת נפשו, מצילה אותו בסוף הספר מן התהום שצלל לתוכה. אותו גבר רגיש ומיוסר אינו צריך לעשות דבר, רק להודות על חטאיו באותה אשמה מתפנקת, ובסוף הדרך תחכה לו האישה הנכונה – מוטב שתהא רכה וענוגה – ועִמהּ הגאולה. ואם להשתמש בטרמינולוגיה מקומית – אם יורים, צריך גם לבכות תוך כדי.
בין הקצוות האלה, קנאוסגורד מציע אופציה אחרת. הוא מכיר בניאנדרתל שבתוכו ("לעיתים קרובות תפסתי את עצמי משתוקק לחזור שוב לתקופת האבן, כדי שאוכל לצאת עם אלה בידי, לחבוט בראשה של האישה הראשונה שאמצא ולגרור אותה הביתה, שם אוכל לעשות בה כרצוני") ומתמודד איתו כל פעם, מבלי להדחיק אותו. בכלל, הדחקה היא מושג זר בעולמו של קנאוסגורד; אם הגבר הפגיע נמצא במצב של גלות מגופו, הרי שהכתיבה הכל-חושית של קנאוסגורד בסדרת 'המאבק שלי' – ובייחוד בלרקוד בחשכה – עושה את ההפך המוחלט. קנאוסגורד הוא שוכן קבע של החוויה עצמה, בכתיבה ההיפר-ריאליסטית, המיקרוסקופית, האובססיבית שלו הוא מגיע הכי צמוד שאפשר, קרוב להבהיל. קרל אובה הצעיר, עדיין בתול, נקרע בין הרצון העז שלו לשכב עם מישהי – כל אחת – ובין השפיכה המוקדמת שמקלקלת לו את התכניות כל פעם. אין-האונות של קנאוסגורד, משונה לומר, היא מלאת און וכוח חיים ליבידינלי. "כמות שווה של חולשה ותשוקה מתפשטות בגופי, כמות שווה של חוסר אונים ואון, כי ככל שיחלוף יותר זמן עד שאשכב עם מישהי, כן יגבר הפחד שלי". קרל אובה מנסה שוב ושוב ושוב, וגומר כל פעם בתחתונים, במה שהופכת להיות השאלה המרכזית בספר – האם יצליח הלמך להשיג את מבוקשו? ההתעקשות שלו להביא כל אחת ואחת מהתבוסות המרות האלה היא המאבק על הליבידו שלו. הוא לא מסתיר דבר, הוא לא מייפה, הוא לא מתכוון לייצר ריגוש ארוטי, הוא פשוט מנסה, עד שיצליח.
הכנות המצמיתה של קנאוסגורד מעלה גם את שאלת הווידוי והגאולה. שהרי מה הוא עושה אם לא להתפשט לחלוטין ולהתוודות על חטאיו, מתוך תקווה שבכך יגאל את עצמו וגמרנו. אלא שבעצם ממדיו האדירים של המאבק של קנאוסגורד, יש לקיחת אחריות. הוא מבין שאין מישהו אחר, הוא היחיד שיכול לקחת אחריות על חייו ולכתוב אותם, הוא היחיד שיכול להביא גאולה לחייו, או לפחות לנסות. קנאוסגורד מאפשר לעצמו להישבר, אבל מבין שמי שיצטרך לתקן בסופו של דבר זה הוא, כי אין אף אחד שיחכה לו בסוף הדרך. פרויקט האיתנים הזה, מאבק חייו של קנאוסגורד, הוא הניסיון לברר כיצד להיות גבר בעולם, כנגזרת של השאלה העמוקה יותר – כיצד להיות אדם בעולם. הוא לא רק מאמין בכוחה הגואל של הספרות, אלא בכך שאין אף אפשרות אחרת מלבדה. במאבק שלו הוא מצליח לברוא ולקיים את תיבת התהודה של הגוף ושל הנפש, שהיא הספרות במלוא אונה, החיים במלוא עוצמתם.