פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-15.9.2017

אחת הבעיות בכתיבה על מהפכות פוליטיות היא שקשה לשים את האצבע על הרגע שבו הן קורות. האם זה בפעם הראשונה שבה מתארגנת מחאה עממית גדולה בכיכר העיר? האם זה כשנופל הרודן המושחת שעומד בראש המדינה? ואולי כשעולה מנהיג חדש? האם אז כבר קרתה המהפכה, והאם היא הצליחה?

The City Always Wins, רומן הביכורים של הקולנוען המצרי-בריטי עומאר רוברט המילטון, מהלך בין השאלות האלה ומנסה לפצח את המשמעות של מהפכה אמיתית במצב הפוליטי של ימינו. עלילת הספר מתרחשת בקהיר של 2011, עשרה חודשים לאחר האירועים בכיכר תחריר שהביאו לסיום שלטון חוסני מובארק. היא מלווה את חליל, מרים וחאפז, אקטיביסטים צעירים שמקדישים את חייהם למען עתיד טוב יותר למצרים. החבורה מפעילה מגזין אינטרנט ורדיו מחתרתי בשם 'כאוס' שנותן במה לרעיונות המהפכה, וגם מביא את קולותיהם הרבים של מי שאיבדו את קרוביהם במהלך העימותים עם כוחות הביטחון, קולות שאינם נשמעים בתקשורת המקומית.

הבחירה למקם את הסיפור כמה חודשים אחרי המהפכה היא חכמה. במקום לקרוץ לקורא שכבר יודע כיצד הסתיימה המחאה בכיכר תחריר, המילטון מתאר את הרגעים המפוכחים והכואבים שאחרי החגיגות, כשהתקווה לקראת מצרים דמוקרטית וטובה יותר הולכת ודועכת. כשרבים מהמשתתפים בהפגנות כבר שואלים את עצמם אם האלימות והקורבנות היו שווים את זה, ואם ככה באמת אמור להיראות "האביב הערבי".

למרות שהמהפכה במצרים היא המחאה המשמעותית הראשונה שניצתה בטוויטר ובפייסבוק, נדמה שמי שמניעה את העלילה בספר היא לא הרשת החברתית אלא דווקא העיר עצמה. קהיר של המילטון מצטיירת כיישות חיה, בעלת רצונות ומאוויים משלה, כזו שהגורל שלה אמנם היה מונח לרגע בידיהם של מובילי המהפכה, אבל במובן מסוים כבר מוכתב מראש על ידי היסטוריה עקובה מדם.

למרות זאת, The City Always Wins נושא עימו בשורה אופטימית. על אף שהתמורות במצרים הן ודאי לא הדוגמה הראשונה להפיכה פוליטית מוצלחת, המילטון משרטט באמצעותן דיוקן של מהפכה. הוא מציף את הקורא בקקופוניה עוצמתית של סיפורים, אינספור קולות זועמים ומיואשים שרוצים דברים שונים לחלוטין, אבל מצליח לזקק את כולם לקול בהיר וחזק שמבקש דבר אחד – מהפכה.

The City Always Wins // Omar Robert Hamilton, 2017