א.
כשגדלים בסביבה דתית, לומדים מגיל צעיר לתפוס מרחק מהגוף.
הגוף, כך אומרים לנו, הוא עול. הוא קליפה. אנחנו בסך-הכל אורחים, טרמפיסטים בכלי הרכב הזמני הזה, המקרי. הריחוק הזה מרגיל אותנו להתייחס לגוף שלנו בחשדנות, בניכור, אפילו בפחד. אני זה לא הגוף שלי. האני האמיתי הוא רק אורח. אנחנו צריכים לשלוט בו, לאלף אותו, להתפרק ממנו, להתעלות מעליו.

ב.
בשבוע האחרון האזנתי לספר Hunger של רוקסן גיי. כשמאזינים לסופרת מקריאה את הספר שלה, הנוכחות שלה מתגשמת והופכת לפיזית. היא לא רק מילים, היא ישות חיה. במשך שבוע רוקסן הקריאה לי את הספר, הקול שלה העדין, החנוק, מילא את החדרים, הנשימות והאנחות שלה בתחילת ובסוף המשפטים ריחפו, נשרו וצנחו על רצפת המטבח.

ג.
ספרים הם לא גוף, הם משכיחים את הגוף שלנו מאיתנו. זה ככה גם באינטרנט. אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים להיפרד מהגוף בקלות, להפוך אותו למילים, בתוספת תמונת פרופיל אחת מזווית מחמיאה, וזהו סלאמת. אבל הגוף שלנו כאן. אנחנו יושבים, אנחנו קמים, אנחנו אוכלים, אנחנו מחרבנים. הגוף שלנו עדיין כאן. וכשאנחנו מעמידים פנים שאנחנו יכולים להיפרד ממנו, אנחנו מוחקים אותו, אנחנו מרעיבים אותו.

ד.
עכשיו, בזמן שאני כותב את המילים האלה, אני לבוש בפיג'מה, יורד לבד בבית על מיכל שלם של בן אנד ג'ריס בשעה עשר בלילה מול תכנית ריאליטי של אפייה בריטית. אני לא חייב להודות בזה, הייתי יכול לכתוב שאני יושב עכשיו עם הגוף שלי בבית קפה, לבוש בבגדים הכי מתוקתקים ושותה מאצ'ה לאטה (עם חלב שקדים!) על גדות התמזה. ואני גם יכול לא לכתוב שום דבר על זה ולתת לכם להניח שזה בדיוק מה שאני עושה. אבל כשאני מנכיח את הגוף העצל בפיג'מה מתחרע על הבן אנד ג'ריס הלילי, פתאום המילים שלי לא נקיות, הן לא אסתטיות, לא נאות ודקיקות כמו הפונט שבו הן נכתבות.

ה.
רוקסן גיי רוצה להחזיר את הגוף למילים. היא מספרת שהיא תמיד אהבה לכתוב, כי כסופרת היא יכולה לעשות הכל. המילים שלה היו כמו שריון, או גלימת היעלמות. אבל אז כשהיא צריכה לצאת מהבית הגוף שלה מכשיל אותה. היא כותבת ממואר על גוף. על הגוף שלה. על המקרה הכואב והנורא שלה ושל הגוף שלה, ואיך הוא הפך להיות כמו שהוא. על החיים כאישה שהחברה מסמנת כחוֹלה. לא, לא כחוֹלה, כמחלה. כסמל לאובדן שליטה. להשחתה של כולנו. אבל זה לא רק על הגוף שלה, עם הסיפור הקיצוני שלו. זה הסיפור של כל אחד מאיתנו שהרגיש פעם כלוא בתוך הגוף שלו. שהרגיש שהגוף שלו הוא לא כמו שהוא אמור להיות. שהגוף שלו הוא לא מי שהוא. רוקסן רוצה שנפסיק להעלים את הגוף שלנו. שנפסיק להעמיד פנים שזה לא משנה, שהוא לא שם. היא מכניסה את הגוף שלה לכל מילה, גם כשהגוף הזה הוא שמן וחולה וגורם לה להרגיש שהיא לא מי שהיא באמת.

ו.
והיא לא עושה את זה כי מתחשק לה, כי היא כל-כך אוהבת את הגוף שלה. ממש לא, אם היתה יכולה היא היתה מפרידה את האישיות שלה, מי שהיא, מהגוף שלה. אבל היא לא יכולה. אז היא מכניסה את הגוף למילים שלה כי אם היא לא תעשה את זה, מישהו אחר יעשה את זה בשבילה. מישהו אחר יגיד לה איך הגוף שלה צריך להיראות, מה הגוף שלה צריך לעשות, מה המשמעות של הגוף שלה. מה המשמעות של הגוף שלנו.

ז.
הגוף שלך הוא מבצר. הגוף שלך הוא מקדש. הגוף שלך הוא כלוב. הגוף שלך הוא ארץ פלאות. הגוף שלך הוא בד ציור. הגוף שלך הוא יער. הגוף שלך הוא מכונה. הגוף שלך הוא מתנה. הגוף שלך הוא נס. הגוף שלך הוא יצירת מופת. הגוף שלך הוא מגרש משחקים. הגוף שלך הוא סלע. הגוף שלך הוא רק כלי. הגוף שלך הוא של אלוהים. הגוף שלך הוא דרך. הגוף שלך הוא מפה. הגוף שלך הוא בית. הגוף שלך הוא רק שלך. הגוף שלך הוא רק שלך.

ח.
מלמדים אותנו כל הזמן איך לבטל את הגוף שלנו. איך להעלים אותו. שהוא לא משנה, שהוא לא מי שאנחנו. שאנחנו לא שמנים ולא נכים ולא חומים ולא לבנים ולא גברים ובטח שלא נשים, אלא קודם כל אנחנו. הגוף שלנו הוא מקרי. וגם כשאנחנו מדברים עליו, אנחנו מנסים לא לדבר ממש עליו, אלא נותנים לו כל מיני מילים נרדפות, פחות פיזיות, פחות מטונפות.

ט.
הסיפור של רוקסן גיי הוא לא סיפור של ניצחון על הגוף. זה לא סיפור של הצלחה. זה לא סיפור עם תמונות של לפני ואחרי. זה לא סיפור על להרגיש טוב יותר לגבי הגוף שלנו, אבל זה סיפור על להפסיק להתחבא, להפסיק להעמיד פנים שאין לנו גוף, או שהגוף שלנו לא רעב, או לא כואב.

י.
רוקסן גיי עומדת איתנו מול המשקל הדיגיטלי, רגע לפני השקילה, כשאנחנו חולצים את הנעליים, מוציאים את הטלפון מהכיס, מסירים תכשיטים, מורידים את הסווצ'ר, ומה שאנחנו בעצם רוצים זה להתפשט, לחתוך את השיער ולהוציא את האיברים הפנימיים ורק אז – אולי – נגיע למשקל האמיתי שלנו. היא מזכירה לנו שהמשקל שלנו כולל גם את מי שאנחנו, עם כל החרדות, הפחדים, האשמה, הבושה, השנאה העצמית. ואת כל אלה אנחנו לא נוכל להפשיט כדי שנצליח להיות מי שאנחנו באמת, גרסה קלילה ומאושרת ולא-נוירוטית של עצמנו. הגוף הזה הוא לא מקרי, אנחנו לא אורחים בו. אנחנו לא חייבים לקבל אותו או לאהוב אותו – מי בכלל יכול לאהוב את הגוף שלו – אבל אולי ננסה להפסיק להעמיד פנים שהוא לא כאן.

Roxane gay // A Memoir of (My) Body, 2017