מה המקום של ספרות ומוזיקה בחיים שלנו? זה ברור שיש לאמנות איזו משמעות גדולה ונשגבת ביחס ל"עולם", אבל איפה היא פוגשת אותנו, בחיים הפרטיים שלנו, במערכות היחסים, בנפש, בבטן? גם אני, שכותב כל הזמן על ספרים ועל מוזיקה, לפעמים שואל את עצמי את השאלות האלה. הרגעים שבהם התשובה לשאלות האלה הופכת לברורה, הרגעים שבהם מוזיקה וספרות תופסות את המקום המשמעותי ביותר, הם הרגעים שבהם הכל הולך לאיבוד. כשהאדמה קורסת מתחת לרגליים. כשלא עלינו, אנחנו מאבדים מישהו.

כשהתהומות האלה נפערים בחיים שלנו אנחנו זקוקים לעזרה. חברים, משפחה, טיפול, כל אלה עוזרים לנו להתמודד עם מה שקרה. אבל יש גם את רגעי ההתמודדות הפרטית, הלבדית. ברגעים האלה אני פונה לספרים ולמוזיקה. הקריאה וההאזנה האינטימיוֹת עוזרות לי גם בתוך התהומות העמוקים ביותר. לפעמים שיר, או פסקה, או אפילו שורה, יכולים להיות כמוסה של כוח ושל ריפוי, יותר מעשרה סשנים של טיפול. לכן החלטתי ליצור מדריך של ספרים, אלבומים ושירים, שאולי יוכל לעזור במצבים האלה. לגזור ולשמור, ולשתף בעת צרה, שלא נדע.

יש הרבה אסכולות לגבי התמודדות עם אובדן, כי הרי כל אחד מתאבּל באופן שונה. אני באופן אישי שייך לאסכולת "הקונספט של להמשיך הלאה מתאים לטיפשים"*. אני מאמין שבשביל שפצע יוכל להגליד, הוא צריך קודם כל לדמם. אבל באמת לדמם. לכן רוב ההמלצות שלי כאן הן לא מסוגת ה"תחזיקו-מעמד-הכל-יהיה-בסדר", אלא יותר "בעיטה-בבטן-אגרוף-לפרצוף, שום דבר לא יהיה בסדר". מעבר לזה, מה שמשותף לכל הספרים, השירים, האלבומים (והסרט) שבחרתי, הוא הכּנוּת שלהם. אי אפשר לזייף את זה. פשוט אי אפשר.

הרשימה הזאת דינמית. אני בטוח שאחרי שאפרסם אותה אזכר באיזה שיר או ספר שאין קיום לרשימה כזאת בלעדיהם. אני מבטיח שאם דבר כזה יקרה, אעדכן אותה. אתן גם מוזמנות ומוזמנים לכתוב בתגובות המלצות משלכן, ואוסיף אותן לרשימה.

בנוסף, הכנתי פלייליסט חורך נשמות ופוצע לבבות (יוטיוב, ספוטיפיי), עם השירים מהפוסט ועוד כמה אחרים (זהירות! חומר נפיץ). בהמשך אפרסם את אתןם גם מוזמנים לקרוא את חלק ב' של הפוסט: המדריך התרבותי לשבוּר-הלב הטרי, שמתמקד בהתמודדות עם פרידות ושיברון-לב.

אז אם כן, בואו ניגש לעניין. שלא-נדע-חס-וחלילה-לא-עלינו-חמסה-חמסה-טפו-טפו- שום-בצל-מלח-מים-שמע-ישראל-בן-פורת-יוסף, אני מגיש לכםן את המדריך התרבותי למתאבּל הטרי:

אביבה-לא, שמעון אדף
לטעמי זה ספר השירה היפה ביותר שנכתב בעברית בעשר השנים האחרונות, ואולי בכלל. שמעון אדף כתב אותו אחרי שאחותו אביבה מתה במפתיע. יש 43 שירים בספר, כמניין שנותיה של אביבה במותה, כל אחד מהם מדמם את המוות שלה בכנות מצמיתה, בכאב נורא, וביופי שאין כמותו. השיר הראשון בספר הוא השיר היפה ביותר שקראתי מימיי, הוא נפתח כך: "אֲנִי בְּמַצַּב אֵיךְ לְהַגְדִירוֹ וְאֶקְרָאֵהוּ אֲבִיבָה-לֹא אֶקְרָאֵהוּ אֵינָּחוֹת, וַאֲדַבְּרָה בּוֹ יְשִׁירוֹת לֹא עַל דֶּרֶךְ הַשִּׁירָה אֶלָּא לְפִי כְּאֵב". אדף מנסה להתמודד עם המשבר שבניסיון לדבר על הנורא מכל, על הרגע הזה שאין לו שם, שמכנים אותו "מה שקרה". שמעון אדף מדבר ישירות, לא בדרך השירה, אלא לפי כאב. דרך הבשר, דרך כל בשר.

*

Sufjan Stevens – Carrie & Lowell
הפעם הראשונה ששמעתי את Carrie & Lowell מהתחלה ועד הסוף היתה לפני פחות משנה, אבל אני מרגיש כאילו אני מכיר אותו מאז שאני ילד. כמו כשפוגשים חבר או חברה חדשה שנותנים תחושה שאנחנו מכירים אותם כבר שנים. סופיאן סטיבנס מספר את הסיפור הכי משפחתי ואינטימי, שאמנם הוא רחוק ממני בהרבה מובנים – תרבותית, גאוגרפית, נרטיבית – אבל בכל זאת אני מרגיש כאילו הוא נכתב עלי. לא, לא נכתב עלי, כאילו אני כתבתי אותו בעצמי. הסיפור שסופיאן מספר הוא עצב בלתי נגמר, אבל במקום להתפלש בטרגדיה שלו, הוא מזקק אותה ליופי מלאכי, מכאיב, מופתי. אחד הרגעים האלה, המזוקקים, המבורכים, הוא השיר 4^th of July. זו שיחה קטנה ויפה של ילד עם אמא שלו, אחרי מותה. שיחה שכל אחד מאיתנו היה רוצה לקיים עם מי שאבד לו. יש ברגע הזה – המבהיק, היפה, הגחלילי – פיצוץ עדין של נחמה והשלמה עם האובדן.

*

הבית לקח, מיטל זהר
אני חושב שאני עדיין לא באמת מבין איזה מין כוח יש למילים של מיטל זהר. מה שאני יודע זה שכשאני פותח את הספר הזה, הכנות שלו כמעט מבהילה אותי, ובכל זאת אוחזת בי ולא מרפה. בהבית לקח יש הרבה פרידות. פרידה מאמא, פרידה מאהובה, פרידה ממשפחה ופרידה מהבית. המילים בשירים של מיטל לא מפחדות לפצוע, לתבוע, להכאיב, לקרוע ולתלוש. אבל כמו שהן חונקות וכמו שהן לוקחות, המילים הצנועות של מיטל גם נותנות, מאחות ומחיות, כמו אוויר לנשימה. 

*

חוה אלברשטיין – געגועים
יש לחוה אלברשטיין שירים שעוסקים באובדן בצורה עוצמתית ואולי גם מעמיקה יותר, ובכל זאת בחרתי בשיר הקטן והפשוט הזה. פעם שמעתי את צדי צרפתי אומר עליו שהוא "שיר לא בריא". התיאור הזה דווקא מוצא חן בעיני. אני מתחבר לרצינות שלו בהתייחסות לכוח של שיר, שיכול להיות מבריא, אבל גם יכול להיות ההיפך. חוה שרה כאן על ההורים שלה, שהסתלקו. היא מתארת את הרגעים הכי קטנים שכבר לא יהיו. לעבור בבית בדרך לצפון. שיחת טלפון בשבת בבוקר. המילים של חוה אלברשטיין תמיד פשוטות מאד וכנות. "כל-כך הרבה פנים, כל-כך הרבה אוזניים, ואין למי לשיר, שרים תמיד לשניים, וכשהשניים מסתלקים – שרים אל השמים".

*

נרות נץ החלב, אגי משעול
אם חוה אלברשטיין היתה כותבת את געגועים בתור ספר, בטח היה יוצא לה משהו דומה לנרות נץ החלב. זה ספר קטנטן ויפהפה על פרידה מן ההורים. השירים בו רזים וצנועים, רגעים קטנים של פרידה, של ילדה שכבר אין לה אמא ואבא, אבל עדיין זקוקה להם, למרות שהיא גדולה.

*

צער גידול דלועים, ערן בר-גיל
כשהייתי קטן לא ידעתי שבטטה זה משהו שאפשר לאכול. מבחינתי זה היה פשוט דבר ששמים בתוך צנצנת עם מים, ואז גדל מתוכו צמח ענק שמגיע עד התקרה, עד שיום אחת הוא פשוט מת. על העטיפה המשונה של צער גידול דלועים הזה מופיעה בדיוק בטטה כזאת, ולידה גלעין אבוקדו בצנצנת. ערן בר-גיל מספר בשיריו על העבודה שלו בגינה, על הירקות שהוא מגדל, על הכרובית התינוקת, על תפוח האדמה ועל הדלעת. אבל את האדמה סודק עוד סיפור שנובט לאט לאט, נורא מדי בשביל לומר אותו במילים פשוטות, חונק את הגרון ומשריש עמוק בתוך הבטן. זה ספר שקט ומוזר על מוות שקט ונורא, שלא נהוג לדבר עליו.

*

(Arcade Fire – Neighborhood #1 (Tunnels
אהבתי את השיר הזה הרבה לפני שהקשבתי למילים שלו. אהבתי את הגיטרות והקצב שלו, את הקול המוזר של וין באטלר ואת האווירה העגמומית של השיר. דווקא קאבר שלו עזר לי להאזין רגע בשקט לסיטואציה שמתוארת בו. ילדה וילד שהשכונה שלהם נקברה תחת השלג. אחד מהם חופר בשלג מנהרה מהחלון שלו לחלון שלה. ועכשיו הם לבד. אז הם נותנים לשיער שלהם לגדול, כי אין מי שיגיד אחרת. וכשנולדים להם ילדים משלהם הם לא זוכרים איזה שמות בכלל נותנים לילדים. מציאות חדשה מתחת לשלג, בלי ההורים שנעלמו, בלי הילדות שנקברה, מתחילים מהתחלה, בשניים. הייתי בהופעה של ארקייד פייר לפני כמה שנים, וכשהגיע השיר הזה מצאתי את עצמי עם חבורה של אירופאים זרים ומיוזעים, וכולנו – במין הבנה הדדית לא מוסברת – בכינו אבל לא הפסקנו לחייך ולרקוד.

*

אשכבה, חנוך לוין
אני הבנאדם האחרון שימליץ על הצגות תיאטרון, בחיי. אבל אשכבה היא משהו אחר. צפיתי בהצגה הזאת ארבע או חמש פעמים, ובכל פעם הרגשתי איך החוויה הזאת משקפת לי משהו אחר בי, וביחס שלי למוות, כמו מין כוכב צפון שמזכיר לי כל פעם מי אני ואיפה בדיוק אני נמצא. חנוך לוין כבר איננו, הקאסט של ההצגה השתנה (גם בגלל שזהרירה חריפאי נפטרה, אבל לא רק), היא עולה רק פעמיים בשנה, ולמרות כל זאת – זו צפיית חובה.

*

אֵבֶל זה הדבר עם הנוצות, מקס פורטר
כבר כתבתי ודיברתי הרבה על הספר המופלא הזה – קינה מופרעת, יפהפייה, עצובה ומצחיקה – שגם הציטוט* בהקדמה לקוח ממנו. הספר הזה ניסח לי איזה מקום יש לאובדן בחייהם של החיים, ומה הדרך הבריאה (עבורי) להתמודד איתו, כמו שאף אחד אחר לא ניסח לי קודם. העורב בספר מציף את האנרגיה האלימה, הקשה, המטונפת והבלתי-נתפסת שיש למוות, ומייבא אותה גם להתמודדות עם האובדן. פורטר ניסח את זה מאד יפה: "תדמיין לעצמך שחיים של אדם או של משפחה הם ספרייה. ויום אחד קרה משהו נורא והיא פשוט התפוצצה. העורב הוא מי שמגיע לשם ומנסה לחבר מילים חדשות מהקרעים והגזרים של הספרים שמתעופפים בחדר". התרגום הלא-ייאמן של עודד וולקשטיין מעורר התלבטות לקורא העברי – האם לקרוא את הספר במקור, או את התרגום? התשובה היא פשוטה, תקראו גם וגם.

*

Stevie Wonder – They Won't Go When I Go
סטיבי וונדר זה לא השם הראשון שעולה לראש כשחושבים על מוזיקת אֵבֶל. הקול המתוק שלו והטקסטים א-לה-סופרסטישס-סיינד-סילד-אנד-דליברד שלו לא ממש מתחברים למילים כמו עצב או אובדן. אבל נראה לי שאנשים שוכחים שסטיבי וונדר הוא לא פראייר, ומאחורי קול הזהב שלו יש גם נשמה עצומה ורגישה, שמצליחה להנפיק גם את שירי הסול הכי פצועים ופוצעים שיש (אתם זוכרים ש-Gangsta's Paradise זה שלו במקור נכון?). ל-They Won't Go When I Go יש את אחד הלחנים הכי יפים ששמעתי בחיים שלי, שנושא את הזעקה התובענית והיפה הזאת. גם לג'ורג' מייקל ז"ל יש גם ביצוע גוספלי ויפה לשיר.

*

אלג'יר – מנועים קדימה
האלבום הזה הוא לא על אובדן אחד, אלא על האובדן של הכל. הוא פותח את האדמה ובולע אותנו, מתעתע בנו עם הקול המתוק של אביב גדג', שמושך אותנו לתוך אסון כמו החלילן מהמלין. כשמאזינים לאלבום הזה, אי אפשר להתעלם מהכאב, הוא מכריח אותנו לטבוע בתוכו, הוא מכריח אותנו להתמודד עם ה"יהיה בסדר" המלאכותי שלנו, עם החיוכים המזויפים, עם כל המגירות שאנחנו לא פותחים. אם געגועים של חוה הוא "לא בריא", אז האלבום הזה הוא מחלה ממארת.

*

רונה קינן – אתה מתעורר, איש לא גבוה
חשבתי לכתוב על כל האלבום היפהפה "שירים ליואל", אבל אני מרגיש שהבחירה ברצף השירים האלה היא ממוקדת יותר, עבורי. רונה קינן שרה על אבא שלה, על הדעיכה שלו לתוך הערפל האפור של האלצהיימר. בשני השירים האלה היא מתארת כמה סיטואציות יומיומיות ואינטימיות שלה מולו, ואיך למרות בקושי העצום שיש בהן, היא מוצאת בהן גם נחמה. השריקה הזאת בין השירים, של "העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש" של מתי כספי, גומרת אותי בכל פעם. במובן מסוים, שינה ישנה מתוך "עיניים זרות" (שעליו ייכתב נכתב בהרחבה בחלק ב'), הוא כמו רמז מטרים לכל האלבום הזה. כך השיר נפתח: "אני רואה את הצל שלך ורק אחר-כך אותך, וכמו שכתוב בשיר: אין קץ לאין שובך". השורה הזאת מתייחסת לשיר של אלחנדרה פיסארניק, ומחדדת את מה שכל מי שעבר אובדן יודע – החוסר הוא מצב חי ומתמשך. 

*

מוות רך מאוד, סימון דה בובואר | יומן אֵבֶל, רולאן בארת
למרות שלכל אחד מהספרים האלה מגיעה התייחסות נפרדת, בחרתי להביא אותם יחד. כל אחד מהם הוא יומן, ממש יומן, של התמודדות עם מוות של אמא. דה בובואר מתארת את ימי המחלה האחרונים של אמא שלה. תוך כדי שהיא מתמודדת עם המחלה והמוות שכבר עומד בפתח הדלת, היא באה דין וחשבון עם מערכת היחסים המורכבת שלה עם אמא שלה. הכתיבה שלה היא לא סנטימנטלית, ודווקא בריחוק הזה יש חום מאד גדול (גם "לא קמתי מהלילה שלי" של אנני ארנו, בתרגום הנפלא של מיכל בן-נפתלי, מבצע דבר דומה, ואפשר שהוא אפילו מחווה לדה בובואר). לעומת הכתיבה הפרוזאית והמדויקת של דה בובואר, בארת משחזר בכתיבה שלו את החוויה הלא-אחידה, המקוטעת, הפרגמנטרית של האובדן. אבל יש לו תקווה גדולה ואמונה בכוח של השפה לרפא: "תמיד השתוממתי (בכאב) על היכולת לחיות בסופו של דבר עם יגוני, כלומר שהוא נסבל, פשוטו כמשמעו. אך בלי ספק זה משום שאני יכול לדבר עליו, לנסח אותו, איכשהו (כלומר בתחושה שאיני מצליח בכך). התרבות, הנטייה שלי לכתיבה מעניקות לי את הכוח לגרש את הרע או לכלול, אני כולל, באמצעות השפה".

*

הבקבוק והלב, אוליבר ג'פרס
כשניהלתי חנות ספרים, הייתי עושה לעובדים חדשים חפיפה על המחלקות השונות בחנות. המחלקה שמבחינתי היתה החשובה ביותר היא מחלקת ספרי הילדים. אחד הספרים שתמיד הצגתי לעובדים החדשים היה הבקבוק והלב, ובכל פעם מחדש כשסיפרתי על הספר התחלתי לדמוע. אוליבר ג'פרס הוא מחבר (ומאייר) ספרי הילדים האהוב עלי; הוא כמעט תמיד מצליח לעסוק בנושאים לא פשוטים בצורה עדינה ולא דידקטית, תכונה שנדיר למצוא בספרי ילדים. בספר, מתוארת ילדה קטנה וסקרנית שמאד אוהבת לקרוא ולצייר וללמוד. לידה נמצאת כל הזמן דמות של איזה איש משופם. לא ברור אם הוא אבא או סבא או דוד של הילדה. יום אחד, היא באה להראות לו ציור חדש שלה, ומגלה שהכסא ריק. הילדה, שמתקשה להתמודד עם הכאב, מחליטה להכניס את הלב שלה לבקבוק כדי שלא תצטרך לכאוב שוב. אבל פתאום היא שמה לב שהסקרנות והדמיון והחדווה שלה לחיים קצת נעלמו. ההתמודדות של הילדה עם האובדן – שמיוצג רק באמצעות הכסא הריק – קורעת את הלב. אני לא בטוח אם זה ספר שבאמת מיועד לילדים, כי הוא מתמודד עם נושא באמת לא פשוט – לא רק איך להתמודד עם האובדן, אלא איך להתמודד עם החיים שאחריו. אבל האיורים המאופקים והיפים לצד הטקסט החכם והעדין, הופכים את הבקבוק והלב לאחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו על הנושא.

*

שאנן סטריט – July
גם שאנן סטריט כתב יומן אֵבֶל משלו. האלבום הכל לטובה נכתב בעקבות המוות של אחותו טובה שנפטרה מסרטן. האלבום מורכב מ-12 שירים, כולם באנגלית, כל אחד מוקדש לחודש בשנת האבל של שאנן. זה אלבום יפה, אבל השיר האחרון בו הוא יצירת אמנות בפני עצמה. את July הלחינה חוה אלברשטיין. מדובר במעין שיר בלוז, אבל הוא לא דומה לשום דבר ששמעתי בחיים שלי, לא בעברית ולא באנגלית. שאנן סטריט צועק, שואג, הקול שלו נשבר ונקרע כשהוא מסכם את השנה שעברה עליו. יש לי קצת הסתייגויות מהטקסט שלפעמים קצת מדבר-על במקום לדבר-אֶת, קצת מפרש לי מדי את מה שעובר, אבל קשה לעמוד בפני העוצמה הרגשית המתנפלת של הביצוע של השיר ושל הצעקה שבו.

*

אביתר בנאי – שן לידי
הרבה שירי עצב פרטיים הופכים להיות שירים לאומיים, שירי אֵבֶל כלליים. וככה "אבות ובנים" של אביתר בנאי הפך משיר על ילד שעוזב את הבית של אמא ואבא, לשיר על "הילדים של כולנו". בהקשר הזה, שן לידי מאותו אלבום הוא ההיפך המוחלט. השיר הכי קטן, הכי צנוע, כזה שאני בטוח שהרבה מדלגים עליו כשהם מאזינים לאלבום. זה שיר ערש, אבל אין בו הרבה מנוחה, אלא נהרות של דאגה, של אהבה מוטרדת ושל עצב. כשאמא של אביתר מצטרפת אליו עם "שכב בני", הנהרות האלה מתמעטים, מזדקקים והופכים לזרם דק ושקט של צער.

*

איך רוקנתי את בית הוריי, לידיה פלם
הספר הזה מתמקד בפיזיות של מה שנותר. של פעולת פינוי החפצים מהבית של ההורים שהלכו לעולמם. בזמן שלידיה פלם מרוקנת את הבית של ההורים שלה, היא נאלצת להתמודד עם התוקפנות של מטח הרגשות שכופה את עצמו על המתאבלים. היא משוחחת עם הקורא ומראה לו במילים הפשוטות והישירות איך היא חוצה את האבל שלה. הריקון הפיזי של החפצים פוער חלל רגשי בלב הספר, אבל מאחסן בתוכו את הקורא ומחזיק אותו לכמה שעות של חסד.

*

שולי רנד – רפא-אל
השיר הזה כמעט עצוב מדי בשביל שיהיה אפשר לכתוב עליו. שני אחים תופסים טרמפים לקבר של הרשב"י כדי להתפלל לרפואת אימם. אני לא מאמין גדול, אבל אני בטוח שהקול החרוך, הענייני והעייף של שולי רנד פותח את כל שערי שמים.

https://www.youtube.com/watch?v=UstzigxwMlE

*

כנפיים שבורות, ניר ברגמן
בעיני, אחד הסרטים הכי יפים ומרגשים בעולם. הוא מלווה אמא ושלושה ילדים שמתמודדים עם המוות של אב המשפחה. האמא (אורלי זילברשץ) תקועה במשמרות בבית חולים ומנסה לעשות כל מה שהיא יכולה כדי לשמור על המשפחה, שמתפרקת מול העיניים שלה. כנפיים שבורות מנסח בדיוק ובעדינות איך אובדן מצליח להזיז את הלוחות הטקטוניים מתחת לקרקע שאמורה להיות הכי יציבה, והיא אף פעם לא – המשפחה.

*

Nick Drake – Day Is Done
כשניק דרייק שר בקול הזה שלו, עם הגיטרה ההפוכה והמטורללת שלו, על תחושת האפסוּת שבסוף היום, שבסוף הכל – אני מדמיין ספינה שוקעת עם כמה נגני מיתר, שממשיכים לנגן למרות שהם יודעים שהם עוד רגע טובעים. יש דחיפות מסוימת, מטרידה, באופן שבו הם מנגנים, כאילו שאם לא יזדרזו הם לא יספיקו לסיים את השיר. אבל הם מסיימים, ואז שוקעים.

*

בנוסף – רשימת המלצות שאספתי מחברים וחברות:
Skeleton Tree, האלבום האחרון של ניק קייב, שנכתב על הבן שלו שנהרג (ובעיקר זה). פוסט מורטם של יורם קניוק. נופל מחוץ לזמן של דויד גרוסמן. חבלים וגם נוצות של חיים באר. הספר אשר לאמי של אלבר כהן. המצאת הבדידות של פול אוסטר. Alifib של רוברט וויאט. Poor Mum של מולי דרייק. Held של Holy Other. עזרה בדרך של נעם רותם. A Crow Looked at Me של Mount Eerie. 

ולסיום, כמובטח: פלייליסט שלא נדע חלק א', של שירים מהפוסט, ואחרים. אנא השתמשו בו באחריות.

*