א.
כשחוזרים בשאלה, אחד הדברים הראשונים שמאבדים זה את השבת. אני זוכר את החודשים הראשונים שהפסקתי לשמור בהם שבת, וכמה מוזר זה היה. הרגשתי שהשבועות פשוט לא נגמרים אלא נמזגים אחד לתוך השני, ללא חציצה. אובדן השבת היה בשבילי אובדן תחושת הזמן.

ב.
אובדן תחושת הזמן הוא משהו שצריך להתמודד איתו כל הזמן במגורים בעיר זרה. בלי לשים לב, מתנתקים קצת מלוח השנה שאנחנו רגילים אליו. צריך להתאמץ ולהתעקש כדי להרגיש את יום שישי, ובשביל ששבת תהיה שבת. ובכל פעם שמגיע יום ראשון, סוף השבוע נטרף והבלבול מעמיק. השבוע התחיל עכשיו, או שהוא נגמר? איך יכול להיות שיום ראשון הוא כבר לא הראשון?

ג.
הניתוק הזה נהיה חזק יותר כשמתקרבים החגים. ואני לא מדבר על אלה המקומיים – פסחא, יום שישי הטוב או בנק הולידיי (מה שזה לא יהיה). אני מדבר על החגים שגדלנו איתם ובתוכם. כמה מבאס ללכת באוקספורד סטריט בפורים ולא לראות אף אחד מחופש. וכמה משונה להסתובב ברחבי לונדון לפני חנוכה ולא לראות אפילו סופגנייה אחת בחלונות הראווה. וגם אם מצליחים במקרה למצוא איזו אחת מצ'וקמקת עם ריבה, היא מציתה כל מיני שאלות פילוסופיות – אם אדם אוכל סופגנייה באמצע לונדון ואף אחד לא יודע, האם הוא חגג את חנוכה?

ד.
אבל כבר שבועיים שאני מברך על חג אחד שלא מטיל את אימתו על רחובות לונדון. אני מוכן לברוח לקצה העולם, לנתק את הטלפון שלי, לשנות את השם, להתחבא מתחת לסלע במשך חודש, הכל – רק לא פסח.

ה.
קשה להסביר מה זה ניקיון פסח למי שלא גדל במשפחה דתית או מסורתית. כבר בפורים זה מתחיל: "צריך לחסל את משלוחי המנות, שלא יישאר לפסח". זה אולי נשמע כמו משפט שילד ירצה לשמוע – לחסל מהר את כל הממתקים – אבל המטען הנורא שמלווה את המילה הזאת "פסח" מייצר אווירה של ארעיות, כאילו הקיום שלנו תלוי על בלימה, ושעוד רגע הכל יקרוס.

ו.
בשבועות שלפני פסח, הבית נכנס לאווירת מלחמה. עננים של ספריי כחול לניקוי חלונות ממלאים את האוויר, נהרות של ריצפז מציפים את המדרגות ואדים של אקונומיקה מעוררים הזיות על עולם טוב יותר. אני חושב שזה היה כשניקיתי עם מטלית את הברכּונים שעשו לי לכבוד הבר-מצווה, שהבנתי שמדובר בחוויה שיום אחד אדבר עליה בזמן שאני שוכב על ספה, לידי יושב גבר ממושקף וחמור סבר שרושם בפנקס שלו באותיות קידוש לבנה – PTSD – עם שני קווים מתחת.

ז.
אני זוכר את עצמי ממציא תירוצים למה אני לא יכול לחזור הביתה אחרי בית הספר; יש לי פעולה בבני-עקיבא. יש לנו התנדבות מטעם בית הספר. אני צריך ללכת ללמוד אצל חבר. העדפתי ללמוד (!) ולא לנקות. אבל שום דבר לא עבד. בסופו של דבר הייתי מוכרח לחזור הביתה, לפתוח את כל הדלתות של הארון בחדר השינה שלי, גם הגבוהים שהפעם האחרונה שפתחתי אותם היתה – נכון – בפסח שעבר, ולנקות אותם עם ספריי וסמרטוט. עד היום ריח של "רסס ונגב" מעביר בי צמרמורת.

ח.
ככל שהחג מתקרב, זירת הקרב שהיא הבית הולכת וסוגרת עליך. בהתחלה זה "זהו, מעכשיו אסור להכניס אוכל לחדרים". אחרי זה "אוקיי, אסור לאכול בסלון". אחרי זה מצטמצם ל"מותר לאכול רק במטבח!", עד שביום האחרון שלפני פסח אנחנו אוכלים לחם מופשר ופתי-בר עבש מתוך ארגז בחצר. אפילו הפיצה של הערב האחרון לא מצליחה לשפר את המצב. רק עשן ביעור החמץ מסמן את תום הקרב.

ט.
בכל שנה אני מוצא את עצמי בתור הבן הרשע ששואל שוב ושוב "מה העבודה הזאת לכם?" ולא מקבל תשובה. תמיד יש כמה רבנים שמוציאים פסקי הלכה שמבהירים שלא צריך להשתגע לפני פסח, ומספיק יום אחד של ניקיון מרוכז (בזמן שהנשים שלהם עומדות בבית כבר חודש כמובן), אבל הטירוף הזה לא משתנה. "הלילה הזה יש לי עוד שאלה – עד מתי יימשך מעגל האימה?", שואלת חוה אלברשטיין ב"חד גדיא", ורק חלקנו יודעים באמת למה היא מתכוונת. דזבין אבא בתרי זוזי, ביצ'ס.

חג שמח!