1.
כשהייתי קטן היה לי משחק מטומטם שהייתי משחק עם עצמי. הייתי מעמיד פנים שאני כל מיני דברים. לפעמים הייתי עיוור – עוצם עיניים ומנסה ללכת ברחוב או בחורשה בלי ליפול; לפעמים הייתי מעמיד פני חירש – ובאמצע שיחה פשוט מנסה להיעלם כאילו אני לא שומע; לפעמים הייתי מעמיד פנים שיש לי יד אחת, או שאין לי ידיים בכלל, או שאני נמוך מאד, או שיש לי אלצהיימר ואני לא זוכר איפה אני נמצא ולאן אני הולך. בכל פעם שהייתי עושה את זה, הייתי מנסה לבחון אם אני מצליח להתמודד עם העולם למרות המגבלה המדומה שלי: האם אני מצליח לסובב את הידית של הדלת? האם אני מצליח ללכת לשירותים? להגיע הביתה?
2.
לפני חודשיים צפיתי בסרט מוּנלייט, שמספר על התבגרות של בחור הומו שחור בארה"ב. זה סרט יפהפה ושביר ועדין בצורה באמת יוצאת דופן. לאורך הצפייה בסרט הלכה ונבנתה אצלי תחושה מאד חזקה וסמיכה, מין מתח חריג שאף פעם לא חוויתי קודם בצפייה בסרט. לקראת הסוף הרגשתי שהתחושה הזאת כאילו מציפה את כל כולי, וממש מזיזה אותי, באופן שלא הצלחתי להסביר. מי שעזרה לי להבין את התחושה החריגה הזאת היתה יעל. היא סיפרה לי שאחרי שהיא צפתה ב"קרול" – סרט שמתאר סיפור אהבה בין שתי נשים – היא נורא התרגשה, במין אופן חדש ושונה מאיך שהיא היתה מרגישה בדרך-כלל אחרי שצפתה בסרטים. היא שאלה את עצמה "ככה סטרייטים מרגישים אחרי כל סרט שהם רואים?".
3.
פעם היינו נוסעים בקיץ לטיול בצפון. לא משהו יותר מדי מושקע, חרמון או כנרת בדרך-כלל, צידנית בבגאז', קלטת של בני ברמן בטייפ ומצב-רוח סביר. התפריט כלל סנדוויצ'ים, פירות, חטיפים מלוחים ושוקולד, ולפעמים היינו עוצרים לאכול גם ארטיק ("פנטזיה" חלבי!). לא היינו אוכלים במסעדות. לא רק בגלל שההורים שלי חסכו בכסף – גם ככה היה מדובר בטיול עם הוצאות מינימליות – אלא בגלל שפשוט היה קשה למצוא מסעדות כשרות בצפון. גם כשהיינו בחו"ל זה היה אותו סיפור, אוכלים קבנוס וגפילטעפיש מצנצנת (בחיי), כי אין איפה למצוא אוכל כשר. אני זוכר שהייתי חושב לעצמי – וואו, זה בטח ממש כיף לא לשמור כשרות. לא כי זה אומר שאפשר לאכול כל מיני שרצים רחמנא ליצלן, אפילו לא חשבתי על זה, אלא פשוט כי זה אומר שאפשר לאכול איפה שרוצים מתי שרוצים. שהעולם מותאם לי, ואני מותאם לו.
4.
בחודש מאי האחרון אובמה הוציא צו שמחייב בתי-ספר ציבוריים לאפשר לתלמידים טרנסג'נדרים ותלמידות טרנסג'נדריות להשתמש בחדרי שירותים בהתאם לזהותם המגדרית. זה היה צעד גדול. תלמידים ותלמידות יכלו להרגיש קצת יותר בנוח במקום הכי בסיסי שיש – השירותים. פתאום העולם נהיה טיפה יותר מותאם להן, ולהם. לפני שבועיים טראמפ ביטל את הצו הזה.
5.
כל-כך הרבה דברים רעים וכואבים קרו לאחרונה. אבל כשקמתי בבוקר ושמעתי שמוּנלייט זכה באוסקר, הרגשתי כזאת שמחה, כאילו משהו בעולם השתנה. אז נכון, זה בסך-הכל סרט. ונכון, זה בסך-הכל פרס. ומה זה ביחס לכל הזוועות שקורות מסביב. אבל לרגע אחד קטן, הרגשתי שאפשר שהעולם יהיה מותאם גם לאחרים, ולאחרות. לא רק לברנשים וחתיכות שרוקדים ושרים על אמריקה הטובה והישנה.
6.
וזה לא רק עניין של זהות. של להיות הומואים או לסביות או שחורים או נשים או מזרחים. זה גם לגבי חלקנו שפשוט קשה להם להתעורר בבוקר. חלקנו שמרגישים שהעולם לא לגמרי מותאם להם. לא רק בגלל המגדר שלהם או צבע העור, אלא פשוט בגלל שקשה להם להתמודד איתו. ובתוך הקושי הזה, מוּנלייט הוא יותר מסתם סרט. הוא אפשרות. לפעמים בתוך חשכת הלילה, הדבר היחיד שאפשר לראות זה אור ירח.