ג'יימס בלייק בלונדון, 2.11.2016

לפני שביצע את השיר האחרון בהופעה שלו אתמול ב-Eventim Apollo Theatre, פנה ג'יימס בלייק אל הקהל בבקשה חריגה: "הייתם קהל נהדר, באמת. אבל עכשיו אני צריך שתתנו לי לעשות משהו לבד. רק אני. אני צריך שתהיו בשקט רק לשיר אחד." בלייק רצה להקליט את עצמו וליצור מעין מקהלת אקפלה מהקול שלו, ועבור כך דרש מהקהל להוריד פרופיל, לא למחוא כפיים, לא להריע, לא לצעוק, לא לשרוק – פשוט להקשיב. לאורך כל השיר עוברים באולם גלים של התפתלויות, של אי-נוחות. אפשר להרגיש כמה הקהל נבוך. כמה קשה לו לא להשמיע את עצמו. פתאום כולם נזכרים לכחכח בגרון, להשתעל שיעולים קטנים ומנומסים, למשוך באף, להתגרד, לנשום בכבדות, כאילו מבקשים להזכיר לבלייק ובעיקר לעצמם – אנחנו עדיין כאן. כשהסתיים השיר הקהל פרץ במחיאות כפיים, שריקות וקריאות נלהבות של הקלה.

לא מזמן שמעתי את חוה אלברשטיין אומרת בראיון: "היום הכוכב הגדול זה הקהל. הקהל נורא מודע לעצמו. כאילו הוא יודע כשהוא מוחא כפיים והוא מבסוט ושורק ומתלהב, הוא בעצם אומר – 'איך אנחנו?'". הבקשה של בלייק מהקהל מתעמתת בדיוק עם הדבר הזה. בעידן הרשתות החברתיות, האמן לעיתים קרובות נדחק הצידה לטובת הקהל שמעלה את התמונות והווידאו שלו לאינסטגרם, לפייסבוק וליוטיוב. הופך לממצא. לראייה. בלייק מבקש לקחת שני צעדים אחורה, להתרחק מהקהל, לשבת תחת זרקור שמכוון רק אליו, ולשיר לבדו, רק שיר אחד.

ג'יימס בלייק בן ה-28, זוכה פרס מרקורי לשנת 2013, נחשב היום לאחד השמות החמים בתעשיית המוזיקה. רק לאחרונה הפיק שירים עם פרנק אושן, ג'סטין ורנון (בון איבר) ואפילו התארח ב"Lemonade", אלבומה המדובר של ביונסה. המוזיקה של בלייק היא מאבק בין סגנונות. למרות שהוא בדרך כלל מקוטלג כאמן של מוזיקה אלקטרונית, דאנס ודאב-סטפ, מאלבום לאלבום החלו לחדור למוזיקה שלו ביטים של היפ-הופ, שירת סול ואפילו גוספל. האלמנטים האלה הגיעו לשיא באלבומו האחרון, "The Colour In Anything", אשר יצא בחודש מאי האחרון וזכה לביקורות משבחות על אף אורכו יוצא הדופן, שעה ו-17 דקות.

אבל המאבק הסגנוני של בלייק מייצג קונפליקט עמוק יותר. כשרואים את בלייק על הבמה, כפוף ליד סינתיסייזר, מתחדד הניגוד בינו לבין מוזיקת הסול והגוספל השחורה שבוקעת ממנו. אני לא מאמין בגלגול נשמות, אבל יש לי חשד שבלייק הוא למעשה גלגול של זמרת גוספל משנות ה-50, בגוף של גיק בריטי צנום וג'ינג'י. בחור שגדל על ערש המוזיקה האלקטרונית, אבל נמשך מגיל צעיר למוזיקה שחורה כמו היפ-הופ וגוספל, ומצטט בשירים שלו זמרי נשמה גדולים כמו ביל ווית'רס ודוני האת'ווי. בלייק מבקש לתרגם את הנשמה השחורה שלו, דרך הכלי שהוא מכיר הכי טוב – מוזיקה אלקטרונית.

לבלייק אין כריזמה של פרפורמר. הוא עושה רושם של בחור ביישן שכאילו נקלע בטעות לבמה, ומבקש להיעלם אל תוך הכלים שהוא מפעיל. אבל ההופעה של בלייק מצליחה לענות על דילמות של חובבי מוזיקה רבים, לגבי הרלוונטיות של הופעות חיות בעידן היוטיוב. בלייק בורא על הבמה יש מאין. בשונה מרוב אמני היפ-הופ או מוזיקה אלקטרונית, הוא ושני הנגנים שלו מבצעים את כל המוזיקה בלייב. הוא לא מנסה לשחזר את המוזיקה כפי שהיא נשמעת באלבומים, אלא ליצור אותה מחדש, שוב, באופן מקומי וחד פעמי. הוא מתיך מוזיקת נשמה אל תוך ביטים אלקטרוניים, ובוחן את הגבול הדק שבין הצליל המקפיא של הסינתיסייזר ולבין החום של עוגב הכנסייה. הוא יוצר קולות ליווי לעצמו, ומצטרף אליהם בשירת סולו. כשהוא מבצע את השיר הכי יפה שלו – ואולי אחד השירים הכי יפים בעולם – "Retrograde", הוא מבקש במילות השיר להיות איתו ולהתעלם מכל האחרים, ומצליח באמת ובתמים לשכנע כל אחד מהקהל הגדול שהוא נמצא איתו לבד, אחד על אחד. יש איזה רגע אחד בשיר לקראת הסוף, שהוא שר בפעם האחרונה "Suddenly I'm hip", ויש כזה שיטפון של סינתיסייזרים ופתאום מצטרף עוד קול אחד גבוה, לא ברור אם של מכונה או של בן אדם, אבל זה לא משנה. ברגע הזה, אני פשוט מרגיש אסיר תודה על הצליל הזה שהצטרף.

לקראת סוף ההופעה אמר בלייק "אנחנו עושים מוזיקה אלקטרונית אמיתית. אני גאה לעשות את זה בלי לפטופים על הבמה, או משהו כזה". הוא מתייחס לכלי הנגינה האלקטרוניים שלו כאל כלים חיים לכל דבר, להבדיל ממוזיקה אלקטרונית שבוקעת ממחשב. כשהוא מבצע את גרסת הכיסוי היפהפייה שלו ל"A Case of You" של ג'וני מיטשל, הוא מזכיר לנו שבסופו של דבר, מתחת לנהרות הביטים והסינתיסייזרים, ג'יימס בלייק הוא למעשה סינגר-סונגרייטר. הוא מצליח לפרק לחלוטין את המושג השחוק הזה ולהרכיב אותו מחדש על הבמה.

ב"הקוסם מארץ עוץ", הדבר שאיש הפח רוצה יותר מכל הוא שיהיה לו לב, למרות שכפי שמתגלה בסוף – יש לו לב לא פחות מלאחרים, ואפילו יותר. גם מוזיקה שבוקעת ממכשירים מכניים או ממחשב לעתים קרובות נתפסת כרחוקה, קרה וחסרת לב. כמוזיקה סינתטית שחסרה את החום שמאפיין מוזיקה שנוצרת באמצעות כלי נגינה "אמיתיים". גם קול השירה האנטי-אורגני שעובר עיבוד אלקטרוני, נחשב לרוב למנוכר ומזויף, ככזה שמסתיר את הקול האמיתי. אבל כשג'יימס בלייק מבקש מהקהל להיות בשקט, ויוצר מקהלת גוספל ששרה באקפלה מתכתית, מדויקת באופן כמעט מתמטי, הוא מצליח להגדיר מחדש מהי מוזיקת נשמה בשנת 2016. דווקא דרך המרכיבים הקרים והסינתטיים, הוא מצליח להדהד את התפילה החמה, הכנה והחשופה ביותר. לרגע אחד הקהל התנתק מהצורך להשמיע את עצמו, והצליח להקשיב לה.