מאת: כריסטי וומפול, פורסם ב-New York Times ב-17 בנובמבר, 2012
אם אירוניה היא האתוס של העידן שלנו – וזהו אכן המצב – הרי שההיפסטר הוא האבטיפוס שלנו לחיים באירוניה.
ההיפסטר נמצא בכל עיר, רודף את הרחובות והאוניברסיטאות. מביע נוסטלגיה לזמנים בהם עדיין לא נולד. הליצן העירוני הזה מאמץ אופנות שיצאו מהמוֹדה (השפם, המכנסיים הקצרצרים), מנגנונים מכניים (אופניים ללא-הילוכים, נגן תקליטים נייד), ותחביבים משונים (בישול בירה ביתית, נגינה על טרומבון). המזון העיקרי שלו הוא התנהגות מוזרה, גמלונית ומודעת-לעצמה. כל בחירה שהוא מבצע עוברת מספר שלבים קפדניים של תהליך בחינה-עצמית. ההיפסטר מומחה בתבניות חברתיות, מומחה במה ש"מגניב". הוא לומד ללא-הפסקה, מלקט כל מה שעדיין לא התגלה על ידי המיינסטרים. הוא רפרנס מהלך; הבגדים שלו מכילים התייחסויות לדברים רבים, הרבה יותר מאשר לַלְבוּשׁ עצמו בלבד. הוא מנסה להתמודד עם הרצון שלו לאינדיבידואליות, לא בעזרת רעיונות או דעות, אלא באמצעות פריטים חומריים.
הוא מושא-קל לבוז. אבל ללעוג להיפסטר זו התייחסות שטחית מדי לבעיה. ההיפסטר הוא בסך הכל סימפטום של ביטוי קיצוני ביותר של חיים באירוניה. עבור אמריקאים רבים שנולדו בשנות ה-80 וה-90, בני דור ה-Y, ילדי המילניום – בעיקר לבנים ממעמד-הביניים- אירוניה היא צורת ההתמודדות העיקרית עם חיי היומיום. ניתן לראות עד כמה התופעה רחבה, רק משוטטות במרחב ציבורי: וירטואלי או קונקרטי. פרסום, פוליטיקה, אופנה, טלוויזיה – כמעט בכל קטגוריה של המציאות היומיומית ניתן לזהות את אותה נטייה לאירוניה.
קחו לדוגמה פרסומת שמתייחסת לכך שהיא פרסומת. היא צוחקת על הפורמט של עצמה ומנסה לפתות את קהל-היעד שלה לצחוק עליה ואיתה. כמעין פעולת מנע, היא מכירה מראש בכישלון שלה עצמה להשיג דבר-מה משמעותי. לא ניתן לתקוף אותה מכיוון שהמשימה הזו כבר בוצעה על ידיה. המעטה האירוני מתפקד כמגן נגד ביקורת. הדבר תקף גם לגבי החיים באירוניה. לאירוניה יש מנגנון הגנה-עצמית חזק ביותר, כי הוא מאפשר לאדם להתחמק מאחריות על הבחירות שהוא מבצע, אסתטיות ואחרות. לחיות באירוניה זה להסתתר בפומבי. זו צורת חיים לא-ישירה באופן בוטה, סוג של תחבולה. איכשהו, ישירוּת הפכה למשהו שאיננו יכולים לשאת.
איך זה קרה? התופעה צמחה בחלקהּ מן האמונה שלדור הזה אין הרבה מה להציע מבחינה תרבותית, שהכל כבר נעשה, או שמחויבות רצינית לכל אמונה תתחלף לבסוף באמונה נגדית, אשר תגרום לאמונה הקודמת לעורר צחוק במקרה הטוב, ובוז במקרה הרע. צורה זו של חיים במגננה היא מעין כניעה-מראש, והיא למעשה תגובה לדבר-מה שקדם לה, יותר מאשר פעולה של ממש.
אין ספק שהחיים בעידן האינטרנט שימשו כר פורה לאירוניה. ניתן להפיץ כמעט כל אתוס במדיום הזה, בצורה רחבה ומהירה ביותר. אי-היכולת שלנו להתמודד עם הדברים הקרובים לנו היא עדות לשימוש ולתלות ההולכים וגוברים בטכנולוגיה דיגיטלית. אנו מעדיפים את הרחוק על הקרוב, את הווירטואלי על הממשי, גם בספרה הפומבית וגם בזו הפרטית אנו מהופנטים למכשירים הקטנים האלה שמצליחים לקחת אותנו למקום אחר.
יותר מזה, מחזורי הנוסטלגיה הפכו קצרים כל כך, שאנחנו מנסים להזריק להווה הנתון ערך של רגע סנטימנטלי. לדוגמה, בשימוש בפילטרים דיגיטליים אשר מעניקים לתמונות הילה של אותנטיות היסטורית. אבל נוסטלגיה זקוקה לזמן. הרי לא ניתן להאיץ יצירה של זיכרון בעל-משמעות.
בעוד שרכשנו כמה כישורים חדשים (מולטיטאסקינג, ידע טכנולוגי), כישורים אחרים נפגמו: אמנות השיחה, אמנות ההתבוננות באנשים, היכולת להיראות, היכולת להיות נוכח. עדינות, חן ותשומת לב, תכונות אשר היו מוערכות בעבר, כבר אינן מנחות את צעדינו. היום עומדים בשלטון בעיקר פנימיות ונרקיסיזם.
אני נולדתי ב-1977, סוף דור ה-X, והתבגרתי בשנות ה-90, עשור אשר בתחילתו ובסופו שתי קריסות אדריכליות: חומת ברלין ב-1989 ובנייני התאומים ב-2001. היום הוא נראה לנו כמו עשור נטול-אירוניה באופן יחסי. אלו ימים בהם תנועת הגראנג' היתה רצינית בגישה ובאסתטיקה שלה, עם עמדה לוחמנית כלפי כל סמכות, עמדה שגם תנועת הפאנק אימצה. בזיכרוני, אשר ייתכן וחוטא בנוסטלגיה-מוגזמת, הפמיניזם הגיע לשיא חסר תקדים, הדאגה לאיכות הסביבה קיבלה תשומת לב ציבורית רחבה והתייחסות פתוחה יותר לשאלות על גזע תפסה מקום. כל מהלכים אלה הכילו בתוכם את אותה תחושת ציפייה אופורית ומחשמלת אשר סימנה על קרבתו מהפך של פעם במאה או באלף.
אבל "באג 2000" הגיע ועבר ללא כל אסון. היינו מלאי-תקווה לשינוי במהלך שנות ה-90, אבל תקווה היא רגש פגיע מאד; היינו צריכים מנגנון הגנה-עצמית, כמו שיש לכל דור. עבור בני דור ה-X, זו היתה אדישות בלתי-נלאית. היינו לא-אכפתיים באופן פעיל. האבטיפוס שלנו היה אותו בטלן אשר העביר חייו ברפיון, שמוט כתפיים, לבוש פלנל משובץ, לבד בחדרו, לא-מובן על ידי סביבתו. וכשהשתעממנו מחוסר-האכפתיות, עברנו לכעס ומלנכוליה עמומים, מלווים בכמויות של כדורים נגד דיכאון.
בתוך תפיסת העליונות של דור ה-X, הקליקה האירונית נראתה פשוט נוחה מדי, זרם של צייתנות חסרת-חשיבה. החיים האירוניים היא בעיה של העולם-הראשון; עבור בעלי השכלה ובטחון כלכלי יחסי, אירוניה מתפקדת כמעין כרטיס אשראי שאף פעם אין צורך לשלם את חשבונו. במילים אחרות, ההיפסטר יכול להשקיע בקלות דעת בהון-חברתי מזויף, מבלי שיצטרך לשלם חזרה ולו מטבע אחד אמיתי. הוא לא הבעלים של שום דבר שהוא מחזיק ברשותו.
כמובן שהיפסטרים (משני המינים) מצליחים לעצבן אותי מאד, ומעלים בי תחושת רוגז ברורה שעד לא מזמן לא ידעתי כיצד להסביר. לבסוף הבנתי שהם מפריעים לי מכיוון שהם מעין גרסה מוגברת או מוגזמת שלי, למרות המרחק ממנו אני מתבוננת בהם.
גם אני מפגינה נטייה לאירוניה. לדוגמה, בעיניי זה קשה לתת מתנות כנוֹת. במקום זה, אני נותנת מתנות "פיל לבן"[1]: ציור קיטשי מחנות יד שנייה, ספל קפה עם תמונות זוהרות של סמל טקסס, דמויות מפלסטיק של מתאבקים מקסיקניים. הן מעוררות צחוק לרגע, אבל חסרות חשיבות לטווח הארוך. אני מרגישה שיש משהו אינטימי, רב-חשיבות מדי, בבחירת מתנה אישית ומשמעותית לחבר. משומה, אינני יכולה לשאת את המחשבה שחבר לא יאהב מתנה שבחרתי לו בכנות. כשהבחנתי בהגנה-העצמית בה אני משתמשת בהתנהגות הזאת, התחלתי לחשוב עמוקות עד כמה רעילה יכולה להיות הצגת חזות אירונית.
ראשית, היא מסמלת פחד וסלידה מסיכון. החיים באירוניה הם פונקציה של פחד ופעולת-מנע מקדימה לבושה. הם מעידים על תרדמת תרבותית, ויתור ותבוסה. אם החיים הצטמצמו לכדי בליל של פריטים קיטשיים, סדרה אינסופית של בדיחות סרקסטיות ורפרנסים לתרבות פופולרית, תחרות על מנת להראות למי אכפת פחות (או לפחות שייראה כאילו אכפת לו פחות) – נדמה שעשינו צעד קולקטיבי מוטעה בדרך. יכול להיות שזה הגורם לתחושת הריקנות הדיכאון הקיומי שלנו? או תסמין שלה?
לאורך ההיסטוריה, האירוניה היתה גם שימושית. למשל, בעבר היא סיפקה פורקן רטורי עבור מתחים חברתיים שלא נשמעו באמצעים אחרים. אבל מנגנון האירוניה של ימינו הוא עמוק יותר באופן מסוים; הוא זלג מתחום הרטוריקה אל החיים עצמם. האתוס האירוני הזה עלול להוביל לריקנות ותפלות של האינדיבידואל ושל הנפש הקולקטיבית. בראייה היסטורית, נראה כי רִיק מסוג כזה תמיד מתמלא לבסוף על ידי משהו – בדרך כלל, משהו מסוכן. הרי פונדמנטליסטים, דיקטטורים ובכלל אנשים בעלי השפעה בנוף הפוליטי, לא משנה מאיזה צד, לעולם לא יהיו טיפוסים אירוניים.
איפה ניתן למצוא דוגמאות נוספות לחיים נטולי-אירוניה? כיצד זה נראה? ניתן לכלול בדוגמאות אלה ילדים קטנים מאד, זקנים, אנשים דתיים מאד, לעתים אנשים בעלי מוגבלויות נפשיות או פיזיות, אנשים אשר עברו סבל בחייהם ואנשים אשר מתגוררים במקומות בעייתיים מבחינה כלכלית או פוליטית בהם רצינות היא הלך הרוח השולט. חברי רוברט פוג הריסון ניסח את זה בשיחה שערכנו לא מזמן: "היכן שהאמיתי כופה עצמו, הוא נוטה לפזר את ערפילי האירוניה".
התבונְנו בשגרת היומיום של ילדה בת ארבע. לא תמצאו ולו שמץ של אירוניה בהתנהגותהּ. היא לא מסווה את עצמה, כפי שאומרים, במעטה האירוניה. היא אוהבת את מה שהיא אוהבת ומכריזה על זה ללא כחל ושרק. היא לא ממש מודעת לעיניהן הבוחנות של אחרים. היא לא מסתתרת מאחורי דיבור בשפה עקיפה. אבל הדוגמאות הטהורות ביותר לחיים נטולי-אירוניה נמצאות בטבע: חיות וצמחים פטורים מאירוניה. היא מתקיימת רק היכן שגרים בני אדם.
מה נדרש כדי להתגבר על כוח המשיכה התרבותי החזק הזה שיש לאירוניה? אם אדם רוצה להתרחק מן האירוניה, עליו בין השאר להתחיל לומר את מה שהוא מתכוון לומר, להתכוון למה שהוא אומר ולהשתמש בגילוי-לב וברצינות בתור צורות ביטוי, למרות הסיכונים שאולי כרוכים בכך. זה אומר שכל אחד צריך לקחת על עצמו לאמץ כנות, ענווה ומחיקת-העצמי בתור תכונות מובילות. יש גם להדיח מסולם הערכים הקולקטיבי את קלות-הדעת ואימוץ הקיטש. התהליך עלול לכלול גם מהלך כנה של דין וחשבון פנימיים, מעין "ספירת-מלאי" עצמית.
בתור התחלה: הסתכלו סביבכם, על המרחב אשר אתם חיים בו. האם אתם מקיפים את עצמכם בדברים שאתם באמת אוהבים, או דברים שמוצאים חן בעיניכם בגלל האבסורד שיש בהם? הקשיבו לדיבור שלכם. שאלו את עצמכם: האם אני מתקשר בעיקר דרך בדיחות פנימיות ורפרנסים תרבותיים? כמה אחוז מן הדיבור שלי הוא בעל משמעות? עד כמה אני משתמש בשפה מוגזמת, היפרבולית? האם אני טורח להעמיד פני אדיש? הסתכלו בבגדיכם. כמה פריטים מתוך המלתחה שלכם ניתן לתאר כדמויי-תחפושת, מועתקים או מזכירים אבטיפוס סגנוני מובהק כלשהו (המזכירה, הקבצן, עצמך בתור ילד או דמות מהסט של "מד-מן")? במילים אחרות, האם הבגדים שלכם מכילים התייחסות ישירה למשהו אחר מלבד לעצמם? האם אתם מנסים בכוונה להיראות חנונים, מוזרים או מכוערים? והשאלה החשובה ביותר: איך תרגישו אם תשנו את המראה שלכם בשקט, באופן לא מקוון, בלי נראוּת פומבית, מבפנים?
ניסיונות להילחם באירוניה באו והלכו בעשורים הקודמים. תנועות "הכנות החדשה" באמנויות לבלבו בשנות ה-80 כתגובה לציניות הפוסטמודרנית, להיבדלות האדישה, ולנטייה למטא-רפרנסים ("הכנות החדשה" יוחסה לאחרונה גם לכתיבה של דיוויד פוסטר וואלאס, לסרטיו של ווס אנדרסון ולמוזיקה של Cat Power). אבל נסיונות אלה לא צלחו, כפי שמעיד העידן החדש הזה של אירוניה עמוקה.
מה יעשו הדורות הבאים עם הסרקזם האלים הזה, והאימוץ הבלתי-מתנצל של הטיפשיות? האם נרגיש בנוח להשאיר להם ארכיון תרבותי מלא בקליפי-וידאו של אנשים שפשוט עושים דברים מטופשים? האם מורשת אירונית היא בכלל מורשת?
החיים האירוניים הם ללא ספק פתרון זמני לבעיות שנגרמות מנוֹחוּת-יתר, עודף היסטוריה ויותר מדי אפשרויות בחירה; אבל אני משוכנעת שזו איננה צורת חיים מעשית, ושהיא מכילה בתוכהּ סיכונים רבים, חברתיים ופוליטיים כאחד. כשחלק גדול כל-כך מהחברה בוחר לוותר על קול משלו באמצעות שלילה גרידא, הוא למעשה שואב את האנרגיה שלו מן השאריות התרבותיות של הקהילה כולה. אנשים יכולים לבחור להמשיך להסתתר מאחורי חומת האירוניה, אבל בחירה זו היא כניעה ליישויות מסחריות ופוליטיות, ולא באמת בחירה מתוך רצון ושמחה להתנהג באינפנטיליות כזו. אז במקום ללעוג להיפסטר – תחביב אהוב, בעיקר על היפסטרים – עלינו להבין אם רסיסים של אירוניה נחתו גם עלינו. זה דורש קצת מאמץ, אבל אפשר לטאטא אותם ולהיפטר מהם.
[1] White Elephant gift exchange– מסיבות החלפת מתנות מרובות משתתפים. המתנות בדרך כלל סמליות והומוריסטיות, חסרות ערך חומרי של ממש. ההערה מאת המתרגם.