The Crown, Netflix

לבריטים תמיד היתה נטייה להיאחז בטוב והישן. אם זו הנסיעה בצד שמאל של הכביש, השטיחים מקיר לקיר בכל הבית, כולל בחדר השירותים, ואפילו הברזים האידיוטיים שמציעים רק מים רותחים או מי קרח (מה כל-כך נורא במים נעימים?). "The Crown", הסדרה החדשה והמדוברת של נטפליקס, נאחזת גם היא במה שהוא ככל הנראה המוסד המיושן מכולם – בית המלוכה הבריטי. "The Crown" נכתבה ונוצרה מתוך אהבה גדולה למונרכיה האנגלית. הסדרה מציגה בפירוט רב את שושלת ווינדזור הענפה, ומתארת בעונג דקדקני את טקסיו ומנהגיו של בית המלוכה, מבלי לגלוש לביקורת של ממש על עושרו המופלג או נחיצותו במאה ה-20.

אפשר לייחס את זה לגל הנוסטלגיה ששוטף את הטלוויזיה והקולנוע בתקופה האחרונה. "בנות גילמור", "נשק קטלני", "מקגייוור", "מכסחי השדים" ואפילו "טווין פיקס" פתאום עושים קאמבק לחיינו, מזכירים לנו תקופה נעימה ותמימה יותר שאולי היינו שמחים לחזור אליה. אבל "The Crown" מציעה משהו עמוק יותר מהתפרקות נוסטלגית על העבר. בעולם של סוף 2016, פוסט-ברקזיט ופוסט-טראמפ, נראה שאנשים רבים ברחבי העולם המערבי הליברלי, מתחילים להרגיש שהדמוקרטיה פועלת לרעתם. לפתע הרעיון שהם נלחמו וממשיכים להילחם למענו, מתחיל לאבד מהחן שלו. פתאום האידאל של מלכה צעירה, כריזמטית ושקולה, כזו שיכולה להחליט עבור כולם את ההחלטות הנכונות, נראה קורץ מתמיד. 

"The Crown" מציגה את המלכה כיישות נעימה ורגישה, כזו שנאלצת להקריב את רצונה האישי וחייה הפרטיים לטובת איזה רעיון פטריוטי אצילי אך מיושן. בכך הופכת המלכה אליזבת לדמות אנושית ומעוררת הזדהות הרבה יותר מרוב הפוליטיקאים של ימינו. כזו שהקשר שלה לעם לא עובר דרך טוויטר או פייסבוק, אלא מושרש עמוק יותר בהוויה ובהיסטוריה הבריטית. מי שצופה בסדרה עלול לחשוב שהמלוכה היא מוסד טהור, שהדבר היחיד שמניע אותו זה טובת העם. באחד הרגעים המעניינים בסדרה, המלכה מרי – סבתה של אליזבת – מסבירה לה ש"המונרכיה היא שליחותו הסודית של אלוהים לרומם את הארץ, כדי להעניק לאנשים הרגילים אידיאל לחתור אליו, דוגמה לאצולה ולמחויבות שתרומם אותם מעל לחייהם האומללים". נראה שבמציאות הפוליטית העכשווית, הרבה אנשים מפחדים שחייהם יהפכו לאומללים מתמיד, עד כדי כך שהם מוכנים שייקחו מהם את זכות הבחירה. פתאום מסורת עתיקת יומין, שמרנית, מיושנת ופטריוטית ככל שתהיה, נראית כמו אלטרנטיבה פוליטית של ממש.